כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

סיפור חיי...

מה חלמתי ומה קרה בסופו של דבר? ..

הכל התחיל אז שהייתי ילדה קטנה, אז כאמא שלי נכנסה לדיכאון, אבא שלי אלכוהוליסט ושני אחיי הגדולים בפנימייה.
אז אותה דפיקה בדלת, שהחליטו שאני לא יכולה להמשיך לגדול בבית כזה.
החליטו שאני צריכה לעבור למשפחה אומנת.
אז בזמנו סבא שלי ז״ל, אמר משפט שנחקק לי בראש תמיד ״ כל עוד אני חי הנכדה שלי איתי, היא לא הולכת לשום מקום״. וככה זה היה גדלתי אצל הסבים שלי עד שסבא שלי נפטר, זה שדאג, חינך ואהב. קראתי לו ״אבא״ תמיד הסבירו לי שהוא סבא שלי ולא אבא אני לא קבלתי את זה הוא אבא שלי!
סבא שלי, צדק עד שהוא נפטר הוא גידל אותי עד אז אמא שלי כבר החלימה ואני עברתי לגור איתה. אז אבא כבר לא היה לי ואחים שלי דאגו להתעסק ולהתמקצע בעולם הפשע.
אמא שלי, אני ואחים שלי עברנו מירושלים לאשקלון. אם חד-הורית שקיבלה דירה מעמידר איפה אם לא באיזה שכונת מצוקה.
שכונה שלימדה אותי מגיל קטן מה המשמעות של המשפט ״אם אין אני לא מי לי״.
ככל שגדלתי, ככה הכרתי יותר את תחנת המשטרה, בתי משפט ובתי כלא. את כל הידע הרחב על עולם הפשע קבלתי מאחים שלי . דפיקות באמצע הלילה, חיפושים בבית כבר לא הלחיצו אותי, זה נהיה שגרה לראות את אחים שלי עצורים, הבית הפוך ואמא שבוכה. מצחיק אבל עם הזמן כבר למדתי להכיר את השוטרים וכשהיו באים כבר
פנינו אליהם בשם הפרטי.
בשכונה שלי למדתי מה הסמים עושים לבני-אדם, איך האלכוהול משפיע עלהם ואיך בנות נותנות את גופן כדי להרגיש מוערכות.
השכונה היה המקום שיחיד שלא הרגשתי שונה או מוזרה, כולם היו דומים לי בלי אבא, עם אמא ואחים פושעים או שהם עצמם עבריינים.
לי היה מזל אחד מכל השכונה וזאת אמא שעשתה הכל כדי למנוע ממני להכנס לעולם הנוראי הזה. אמא, שהחסירה מעצמה רק כדי לדאוג לתת לי חינוך טוב ולנסות לצאת ״מהחרא״.
אני זוכרת שמגיל קטן אמא שלי, לימדה אותי לעשות העדפות כלכליות כמו למשל : ״אם נקנה לך נעלי ספורט יקרים אז לא נוכל לשלם את חשבון החשמל. אז מה את מעדיפה להיות בבית עם חשמל ולקנות נעליים זולות או להיות אם נעלים כמו אצל כולם ולשבת בבית בלי חשמל״. מגיל קטן למדתי את ערכו של הכסף.
השנים עברו ואמא שלי גדלה אותי בקושי רב, היו ימים שלא היה אוכל בבית, ימים שלא היה מה ללבוש, ימים שהקור חדר לתוך הגוף כי אפילו תנור חימום זה היה מותרות, היו ימים שהייתי רואה את אחים שלי או באזיקים או תחת שפעת סמים או אלכוהול, אבל הכי חשוב שכל הימים שלי היו מלאים בחום ואהבה מאמא שלי.
השנים עברנו ונהניתי בת 15. אמא כבר לא יכלה לממן לי את הלימודים כי היא צריכה לעזור לאחים שלי לצאת מהכלא וזה אומר שהיא צריכה לממן להם עורכי דין.
אז יצאתי לעבוד, מלצרתי. מצחיק שחברים שלי לעבוד במלצרות בשביל הכיף ורק אני וחברה שלי, שני מלצרנו כדי לעזור בבית. עם המשכורת שלי הייתי ממנת לי את הלימודים, ספרים, בגדים ואת עודף נותנת לאמא שלי. שני את המשכורת שלה הייתה נותנת לאמא שלה, היא עזבה את הלימודים כי אמא שלה חולה ויש לה אחות קטנה לגדל.
אני הבטחתי לעצמי שאני מהשכונה הזאת יוצאת בכל מחיר, את החיים שאמא שלי חייה אני לא אחייה. הצבתי לעצמי מטר. אני מסיימת ללמוד עם בגרות מלאה, עושה שרות צבאי ומשם כבר נמשיך הלאה.
המשכתי ללמוד לעבוד, את השעות שינה שלי היה ניתן לספור על יד אחת.
את כיתות י׳, יא׳ ויב׳ היה ניתן לסכם 08:00-16:00 אני בלימודים ומ-17:00 עד שמתי שאירוע מסתיים אני באולם ממלצרת.
תמיד חלמתי שאני אמצא את זה שיציל אותי מהעולם שאני גדלה בו, שיציל אותי מעצמי. אבל זה הבנתי שאין בן אדם כזה, גם שהכרתי את אהבה הראשונה שלי הוא בעצם לימד אותי איך מרגישים שמשקרים אותך, בוגדים בך ושאני לא מספיק טובה.
״את מתנהגת כמו שלוכית״. זה היה משפט שלו מעניין שבמיטה איתו, לא הייתי שלוכית. הוא הוכח לי שוב את המשפט שהולך איתי תמיד ״אם אין אני לא מי לי״. ככה זה היה את הלימודים סיימתי בזכות עצמי עבדתי בשביל זה. אני זוכרת את אותו טקס בוגרים של כיתה י״ב, השמחה שהייתה לאמא שלי באותו רגע היה שווה את כל הסבל שלה ושלי במשך השנים. הבטחתי לה שאני אגרום לה להתגאות בי כל פעם מחדש.

לצבא התגייסתי כי רציתי לברוח מהשכונה שלי, מהמשפחה שלי, הסביבה שלי לא בריאה חפשתי סביבה בריאה.
את השרות הצבאי העברתי בקושי רב מזל שהכרתי בבקו״ם את יוליה ואיתה המשכנו כל השרות יחד, בטירונות ובסדיר. היא ואני היינו כוח יחד, אף אחד לא היה יכול עלינו. היינו דומות בדבר אחד שאין לנו אבא, אבא שלה נפטר מהמחלה ושלי מסתבר שישב בכלא במשך שנים. היא זכרה מאבא שלה רק דברים טובים ואני זכרתי איך היה חוזר שיכור לבית ומכה אותי ואת אמא שלי. שהוא נעלם מהתמונה וגדלתי אצל הסבים שלי הייתי מאושרת אולי זו התקופה היחידה שהרגשתי מוגנת ולא אדון לעצמי.

במהלך השרות שלי הכרתי את שי, זה שהבטיח לי שאני לא אחייה כמו אמא שלי. אז שאמא שלי ראתה אותו בפעם הראשונה, היא אמרה לי ״זה יהיה בעלך״. מסתבר שהיא צדקה כי ביום שהשתחררתי מהצבא התחתנתי עם שי הכל היה טוב ויפה בשנה הראשונה.
התחלתי את התואר הראשון הרגשתי אני במסלול הנכון.
בגרות יש, צבא עשיתי, תואר התחלתי, ואני נשואה לגבר של חיי.

אבל אז התחיל כל הסרט מהתחלה.
שי החליט שחיי משפחה זה דבר משעמם והתחיל להעביר את הזמן עם חברים אחרי העבודה רק שהוא היה חוזר לבית מסומם ההפך מאבא שלי שהיה שיכור.
שי בהתחלה לא הרים ידיים עד שיום אחד הוא ״בקריז״ ( מצב שהוא הגוף דורש את הסם) ואז הוא הרים עליי יד וקילל לא זהיתי אותו. לא שתפתי אף אחד, התביישתי שאני חייה את החיים של אמא שלי.
שי נכנס לכלא ואני במקום לברוח נשארתי לחכות לו, האמנתי להבטחות שלו שהוא ישתנה וכל השנים האלו יהיה כזיכרון אחד.

את התואר סיימתי, אמא שלי הייתה גאה בי בטקס חלוקת התארים.
ושי המשיך את הדרך שלו, חברים וסמים הייתי נשואה אבל הרגשתי כאלמנה חיה.
אמא שלי, אמרה לי שהגיע הזמן להתגרש שאני עשיתי מעל ומעבר כדי לנסות לעזור לו ושחכתי לו בזמן שהיה במאסר.
היא אמרה לי שגברים מכורים לא משתנים ״ תראי את אבא שלך, הוא השתנה לא!״.
היא צודקת אבל כבר התרגלתי לסבל, התרגלתי לכאב וכן והתרגלתי גם לשי.
פחדתי לקום וללכת.
הוא כבר לא ממש עניין אותי כי אני שקועה בעבודה, לפחות בקריירה שאני אצליח.
אני עובדת שאותו מקום מאז שאני סטודנטית ועם השנים הולכת ומתפתחת בעבודה.
יום אחד פגשתי את האהבה הראשונה שלי, נזכרתי שלמרות הכל איתו הרגשתי מה זאת אהבה והבנתי שעם שי אני לא מרגישה ככה אנחנו ישנים באותה מיטה כמו אנשים זרים, כאילו סטוץ שלא רוצה ללכת לבית, נתקע שם אחרי הסקס לא מבין את הרמז שצריך ללכת.
אחרי ארבע שנים של נישואים יותר נכון של סבל, התפללתי שאלוהים יציל אותי מהעולם האכזר הזה.
אותם ימים התקשר אליי בן דוד שלי שלא שמעתי ממנו מאז שעברנו עם אמא שלי לאשקלון. הוא חיי את החיים שתמיד חלמנו שהיינו קטנים, בית עם גינה, עבודה טובה ומלא בילויים.
אחרי שנים שניפגשנו לא זהינו אחד את השנייה.
אף אחד לא ידע מה אני עוברת גם את אמא שלי לא ממש שתפתי. אבל הייתי חייבת לפרוק את כל השנים האלו והתחלתי לספר לבן דוד שלי הכל מ-א׳ ועד ת׳.
הוא הבטיח לי שהוא יציל אותי מהעולם הזה, שיביא אותי לסביבה בריאה. הציב לנו דדליין של שנה עד שאני מוצאת את עצמי פותחת דף חדש.
״אדווה בגיל 25 את תהיי חופשייה ומשוחררת. מבטיח לך שאת החיים של אמא שלך את לא תחיי. את תמצאי את זה שיאהב אותת ולא תתחנני ממנו לקבל אהבה״.
הדדליין עוד לא עבר אבל כבר התחלתי בשינוי, הן זה בחיצוניות והן זה בלחזור לאהוב את עצמי. שי כבר חצי רגל בחוץ.
הייתי מוכנה לקחת על עצמי את כל החובות רק לקבל ממנו את הגט, עניין של זמן עד שאני אהיה מאושרת.
״בסוף הדרך עוד תהיי מאושר...״

אנה  גיא עקוב אחר אנה
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
הילה ונתאי פז
הילה ונתאי פז
ממש יפה!!! יש המשך?
הגב
דווח
אנה  גיא
אנה גיא
לא .
סיפור קצר שחלקו מהחיים האמיתיים.
הגב
דווח
הילה ונתאי פז
הילה ונתאי פז
מהמםם!!!
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אנה גיא
לבחור נכון - פרק 13.
לבחור נכון - פרק 13.
מאת: אנה גיא
לבחור נכון- פרק 8
לבחור נכון- פרק 8
מאת: אנה גיא
לבחור נכון- פרק 9.
לבחור נכון- פרק 9.
מאת: אנה גיא
לבחור נכון-פרק 12.
לבחור נכון-פרק 12.
מאת: אנה גיא
פשע
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
את היית הפרידה הכי קשה שלי.
את היית הפרידה הכי קשה שלי.
מאת: Avishai Hai
לא זמינה אלייך, מעכשיו.
לא זמינה אלייך, מעכשיו.
מאת: C Y
איך תוכלי לומר שזה אונס בכלל?
איך תוכלי לומר שזה אונס בכלל?
מאת: שירה כהן
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה