כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 5

די מור!

״אז שכבתי שם. ידיים קשורות, בגדים זרוקים ולב מנופץ..״

זה היה בערב של יום שישי. קצת אחרי הקידוש. הפלאפון שהיה מוטען בצד רטט לרגע. ״היי, אנחנו לא מכירים, אבל תמיד אפשר להכיר״ ובסוף הופיע גם סמיילי מחייך. כזה הוא היה. בלי משחקים. בלי הכנות. ישר אומר את מה שהוא רוצה ומרגיש. ואני יודעת שזה יישמע קצת טיפשי אבל זה ריגש אותי קצת. פעם ראשונה שמישהו מנסה להתחיל איתי. פעם ראשונה שמישהו מנסה לדבר איתי. פעם ראשונה שחייכתי. מור ואני התחלנו לדבר יותר ויותר. הפכנו קרובים. הרגשתי שבאמת אכפת לו ממני, שהוא באמת דואג לי, שהוא באמת נמצא כאן בשבילי. למרות שזה היה מאחוריי המסך, זה הרגיש לי כל כך אמיתי. תוך כדי השיחות התחלנו להכיר ולהתקרב. הוא סיפר לי על איך זה להיות סטודנט בן 26 שגר בתל אביב הגדולה בלי ההורים. ואני סיפרתי לו על איך זה להיות חיילת בודדה. בודדה מהורים. בודדה מחברים. הוא לעולם לא לחץ עליי להיפגש. הוא ידע שאני שברירית ומפחדת קצת. הוא היה שם בכל הרגעים, כשהיה טוב ועיקר כשקשה. לאט לאט התחלתי גם להרגיש אליו משהו. אני לא יודעת מה. בכל זאת, אני מחייכת מול מסך. אבל עדיין, ידעתי שגם הוא נמצא שם ומחייך. אז באחד הימים שלחתי לו הודעה. ״היום בתשע בנמל״. ככה. בלי משחקים ובלי הכנות. הוא ענה לי שאני אוכל לזהות אותו לפי החיוך הגדול והמתרגש שלו, החזרתי לו סמיילי מסמיק, מעין הכנה לפרצוף שלי כשאפגוש אותו, והלכתי להתקלח.

**

״מוררר דיי!״ צעקתי במעט הכוח שנשאר לי. כבר לא יכולתי להתמודד יותר עם הכאב הזה. צעקתי, זעקתי, צרחתי. כלום לא עזר. כנראה שגוף חרמן מנצח לב רגיש. כנראה שזה חזק אפילו ממנו.״דיי מוררר!״ התחננתי לאוויר. אולי מישהו ישמע. אולי מישהו יקשיב. אבל אף אחד לא שמע. לא הקשיב. אפילו לא מור. אז פשוט שכבתי שם. זרוקה על המיטה שלו. נטולת כוח, נטולת בגדים. אפילו נטולת דמעות. רק חיכיתי שזה ייגמר. שהסיוט הזה ייגמר. אבל נשארו עוד שלושה אחריו. ממש ככה, כמו תור בקופת חולים. הם עמדו שם מחוץ לדלת. נכנסו אחד-אחד. לפעמים הם לא התאפקו ונכנסו לחדר ביחד. כמה שיותר, יותר טוב. כמה שיותר, יותר כואב. ואל תתבלבלו, כמה שיותר, זה ממש לא יותר מהר.

אז שכבתי שם. ידיים קשורות. בגדים זרוקים. ולב מנופץ. ריח הבושם מתחלף כל הזמן. הזיעה גם היא. רק הכאב נשאר. כל העולם שלי נעצר. ולמרות שהמיטה לא הפסיקה לזוז, הרגשתי קפואה. הרגשתי שבורה. פעם הוא מעליי, פעם מישהו אחר מתחתיי. פעם ארבעתם הקיפו אותי. ולא נשאר לי אפילו כוח לצעוק, להתחנן. אבל כל מה שהצלחתי למלמל זה ״די מור!״, רק ״די מור..״.

**
תכף יתחיל העימות בינינו. הוא תכף ייכנס לחדר החקירות הזה עם החיוך התמים שלו בזמן שאני אקבר בתוך קופסת הטישו שמונחת על השולחן. החקירות כבר היו בעיצומן. לא יודעת איך היה לי את האומץ לספר. לדבר. לגעת בפצע הזה. בצלקת הזאת. משהו בי הרגיש שזה לא יכול להיות ככה, שאני אצרח כל כך חזק והעולם ישתוק. שאני אזעק לעזרה והעולם יפנה את הגב. אז הצלחתי לספר. בקושי. אבל הצלחתי. ופתאום, בלי הודעה מוקדמת זה התחיל. משטרה, מדים, חקירות, בכי, צעקות, פסיכולוג, כתבות, בתי משפט. פתאום בלי הודעה מוקדמת אני בעין הסערה. אני הסיפור החם של כל המדינה. תמונות מטושטשות שלי בכל פיסת עיתון. פתאום הפכתי להיות ל׳. פתאום הכאב שלי הפך להיות הסיפור של כולם. ואני? אני רק מקווה שהוא לא ייכנס. כי אני יודעת שאני לא אצליח לשרוד את המבט אליו. את הדיבור איתו. את הזיכרון שחקוק בלב, בראש ובגוף. קיוויתי רק שזה ייגמר. שאצליח לשרוד את זה. הכל היה מוכן, הכיסא, החוקר, הטישו. רק אני לא. וכמובן שבלי הכנה מוקדמת הוא פתאום נכנס. מלווה בשוטר במדים. אזוק בידיים. חייך חצי חיוך וזרק לאוויר ״נו ליאור, לא נמאס לך לשקר?״

**
שנה שלמה עברה בערך והפצע עדיין לא הגליד. שנה שלמה שהוא נמצא במקום שמגיע לו להיות ועדיין הזיכרון לא מרפה. שנה שלמה שאני מתמודדת עם הכאב ועדיין אני לא מצליחה להתמודד. הפסיכולוג לא עוזר. הכדורים גם הם. הסיוטים בלילה לא מפסיקים. הסיוטים ביום חזקים יותר. הוא השאיר בי צלקת ענקית שלעולם לא תעבור. הוא השאיר בי זיכרון מזעזע וכואב. ילדה בת 21 שצריכה להתמודד לבד עם הדבר הזה. כאילו שיש לי בכלל סיכוי. כבר שנה שלמה שבקושי יצאתי מהבית. שבקושי נהנתי. שבכלל לא חייכתי. שנה שלמה שאני מפחדת מה יקרה עוד 8 שנים כשהוא ייצא משם. שנה שלמה שאני מפחדת שהחבר הרביעי בחבורה שלהם, שהיה לו מספיק כסף לעורך דין טוב, ידפוק אצלי בדלת ויחליט לנקום. שנה שלמה של פחד, דיכאון, בלבול וכאב. בעיקר כאב.
שנה שלמה של צלקות. ושריטות. ופצעים. שנה שלמה שאני לא יודעת איך להתמודד. שנמאס לי להתמודד.
שנה שלמה שהקול שלי צורחת ״דיי מורררר!״ מהדהד בראש. שנה שלמה נטולת כוחות שגרמה לי להבין.
גרמה לי להבין שאני רוצה פחות לחיות ויותר למות.

Live less
! Die more

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

סימן שאלה! עקוב אחר סימן
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Only You
Only You
עצוב שהסיפור הזה נכון לגבי כל כך הרבה נשים. כתיבה מדהימה!
הגב
דווח
You & me
You & me
אימאלה, נשאבתי אל תוך הסיפור!
כישרון אמיתי
הגב
דווח
guest
עוצמתי כל כך!
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
צעד צעד.
צעד צעד.
מאת: Natali Beso
אהבה ללא גבולות
אהבה ללא גבולות
מאת: ג'וני ברנר
מפחדת לאהוב.
מפחדת לאהוב.
מאת: Maria Kulik
לילה של חטאים
לילה של חטאים
מאת: סתם אני
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D