כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
4

מזכרת אחרונה

לזכרון יהודה אודי באסל ז"ל

25 יוני 2006
היישוב מבוא דותן,
צפון השומרון

מרכז הפלוגה של מבצעית 13 היה שומם.

השמש היכתה ללא רחמים מלמעלה, כאילו דואגת לייבש את שאריות הירוק שנשאר מהחורף. חם ואין טיפה של רוח. אפילו הכלב העזוב שהסתובב כאן עד לפני כמה שעות מתחנן לשאריות של אוכל מהלוחמים, נעלם. כולם ירדו לעזה.

אני יושב שעון אל המכולה ליד הש. ג מקשיב לחפירות של שלושת החיילים שנשארו איתי לשמור על הציוד של הפלוגה.

"למה אנחנו אבל?" שאל עידן (שם בדוי) בפעם המיליון והטיס את הסיגריה ממנו והלאה מצרף אליה יריקה.

"אה אמיתי? תגיד לי למה דווקא אנחנו מכולם נבחרנו להישאר פה כמו כלבים?" הוא תלה בי את עיני העגל שלו, ואני שוב הסברתי לו:

"הקפיצו את הפלוגה. התובלתיות יגיעו תוך יומיים. מישהו צריך להישאר, לא?"
אם גם את זה הוא לא יבין אצטרך לעשות לו קומיקס.

"כוסעמק.." ממלמל השני במבט מיואש עומד עם הנשק בעמדה לידינו.

"תוריד תווסט ובוא אחי. אין טעם שתתייבש ואין לך באמת על מה לשמור. אני הולך לדאוג לנו לאוכל." אני אומר לו ומקלל את הרגע שיצאתי למכי"ם.

קמתי, הצלבתי את הנשק, והשארתי את שניהם בשער הפלוגה ניצלים בשמש כשחציתי את הכביש אל הבסיס שממול מקווה שאצליח להשיג לנו משהו לאכול.

******

חמש שעות מהרגע שקיבלנו את הדיווח שהיה אירוע על הגדר ויש חייל חטוף, הפלוגה התאדתה ולא נשאר זכר להמולה שהיתה כאן.
ישבנו מחוץ למכולה שהיתה לנו הבית כשהמ"מ קרא לי ואמר לי:

"שומע? אתה מ"כ נכון?", הצליב את הנשק שלו והמשיך לא מצפה לאישור, " אנחנו מתקפלים. בימים הקרובים נשלח תובלתיות שיורידו את הציוד והכל. אתה נשאר עם כמה חבר'ה לדאוג שהכל יישאר שלם. סומך עליך אמיתי."
באותו הרגע המירס שלו צפצף והוא הלך הצידה לדבר משאיר אותי. שוכח ממני.

ואני הבטתי בו מטר שבעים וחמש של סמכות ורק תהיתי למה לעזאזל הוא בכלל חושב שאני מסוגל לשמור על משהו. בקושי על הקליפר שנופר נתנה לי הצלחתי לשמור בין האינדיאנים כאן. שלא ייעלם.

זהו. כך יצא שנשארתי עם שלושה חבר'ה שאף אחד לא רצה במירוץ דרומה. אני והם והחום המעיק הזה שהשתלט על הכל.

********

"כן?"
הרס"פ מסתכל עלי במבט מלא גועל כאילו הייתי חיפושית זבל שטיפסה עליו.

"אני המפקד של החבר'ה מגולני שנשארו לשמור על הציוד.." גימגמתי לו, "באתי למשוך אוכל. אמרו לי.."
הוא לא נתן לי להשלים את המשפט.

"עופפפפפפף להביא כומתה בלי זה אל תפנה אלי בכלל."
אמר מושך את הפ"י בסוף במיומנות, כאילו להדגיש את הזלזול והסתובב חזרה לחיילת שבטח היה עסוק בנסיונות נואשים להשבית. רק אז שמתי לב שאין לי כומתה בכותפת, ונזכרתי גם בצרות שהחבר'ה עשו לו כאן.

'ראש ביצה מכוער, נקמן מסריח..' מלמלתי לעצמי חוזר את כל הדרך למתחם שלנו ממציא קללות חדשות. איזה יום נאחס.

עידן ושני הבטלנים האחרים כבר נעלמו בטח לאיזור האסור, איפה שהוותיקים עד לפני כמה שעות רבצו ואנחנו בקנאה היינו פוזלים עליהם. פוזלים, למה אלה אם קלטו אותך במבט היו שותים אותך. אז היינו עוברים בצעדים מהירים משתדלים לגרור איתנו מטאטא ושקיות זבל. שיחשבו שאנחנו במשימות, שרק לא יקחו אותנו לעבודות.

חזרתי למכולה בה עדיין נפרשו השקשי"ם שלנו, וכמעט פספסתי אותו. כובע של המבצעית. קצת בלוי מקומט.

'של ותיק מאה אחוז' אני חושב לעצמי מצמיד לי אותו לקרחת.
סוף סוף משהו טוב יוצא לי מהיום הזה. ברגיל היה לוקח לי עוד חודשיים ואינסוף שעות קאד"רים כדי לקבל כזה כובע.

*******

המבצע נגמר כמה יקרים משלנו הלכו ולא חזרו.

ואני עוד זוכר את ההלם והדמעות שירדו רק כשהייתי לבד הרחק מהאוהלים שם על יד גבול עזה כשחשבתי על יהודה. אודי. אולי היחידי שהכרתי מהפז"מניקים שמעליי.

נזכרתי בגעגוע מוזר איך היה נותן לי לנוח לפעמים מהתיזוזים והמטלות חסרות הטעם שחטפתי רק בגלל שבאתי מביסל"ח, ובגלל שאולי היה לי סיכוי לא להיות חייל פשוט כל השירות. אבל הוא הבין, הוא הבין.. ומידי פעם היה מפנק במלבורו אדום בשלוש בלילה וצ׳אפחה על הגב שכמעט תמיד היתה מעיפה אותי קדימה.

"מה 'עיניינים יא תימני?" היה זורק לי בחיוך ואחוות המיעוטים מנפחת אותי קצת ממלאת כוחות ומעיפה את השביזה מול הקסם שלו. מישהו כאן דואג לי. איזה בנאדם אלוהים.

ושם, בחולות המקוללים של גבול עזה כיביתי את הסיגריות עמוק אל החול וקיללתי את העולם שלקח את הגבר הזה בלי לדעת כמה שהוא נתן לי כח וחיוך. זה שהלך בלי לדעת כמה אני מעריך ואוהב אותו.

והצבא עבר וכמעט נגמר וכבר לא היינו ילדים רק לוחמים שכבר תופסים קו בצפון. עוד זוכר כמו היום איך רוקנתי יום אחד את הווסט ומצאתי שם כובע מעוך. עוד נרעד בדיוק כמו אז איך הפכתי אותו מבלי משים והאותיות בכתב יד וטוש שחור בערו מולי:

יהודה באסל.

*******

דמעות שנוגבו מהר והכובע נעלם עמוק אל תוך התיק. אני מחביא אותו כאילו יש בכך כדי להעלים את הגעגוע והצער הישן הזה. אני מעלים אותו אבל יודע;
הוא לא שלי ויש לו כתובת אחת לחזור אליה.

יום יבוא, הבטחתי לעצמי, יום יבוא ואהיה מספיק חזק לעמוד מול ההורים של הגבר הזה שיישאר תמיד ילד, ולהחזיר להם מזכרת אחרונה.

*******

תאריך לא ידוע, חורף 2011
כביש 55 שומרון

אני בדרך לאזכרה של יהודה.
האמת שאני בכלל לא בטוח שזה באמת היה חורף כי יהודה נהרג בקיץ, פשוט היה לי נורא קר ואולי זה בכלל הדימיון שמתעתע בי עכשיו.

הצמיגים של הפיז'ו הישנה כמעט נלחמים להיאחז בכבישים הגרועים של השומרון.
'שרק לא תעשי לי בעיות הלילה אני בדרך לדרום לקיים הבטחה ישנה.' אני ממלמל מקווה שהצרפתייה מבינה.

כבר תשע בערב ואני מאחר. אני חוצה את הכפר הפלסטיני האחרון על תשעים מתעלם מכל כללי הזהירות שסיגלתי עם השנים. אלה קופצים לך לכביש כאילו אנחנו בבני ברק. תמיד מישהו יקפוץ לך ממהר לאן השד יודע.
עולה על כביש שש דרום.

"לך. הגיע הזמן.." אמרה לי נופר, שהיום כבר לא רק חברה אלא גם אישה. התחתנו לפני שנתיים והיא יודעת. סיפרתי לה על הכובע שמוסתר עמוק בארון באיזה לילה של יום הזכרון אחד מתחת לשמיים מלאים כוכבים וחלומות נשברים.

"לך, אני יסתדר לבד. זה חשוב." ושוב היא שולחת אותי עם נשיקה בדיוק כמו בימים ההם, ורק באוטו אני מרשה לעצמי להיזכר להתגעגע ולמחות איזו דמעה סוררת.
'היא בטח בגלל הרוח..' אני אומר ומדליק סיגריה.

*******

הגעתי מאוחר וכבר כולם מתקרבים ליציאה.

אין ברירה זה מגיע להם, אני חושב לעצמי, תוהה למה אלוהים ברא עונש כזה שהורים צריכים לקבור את הילד שלהם. איך לעזאזל הגיוני שאמא נושאת אותו תשעה חודשים ואז עוד כמה שנים מלמדת אותו לאכול ולדבר ואבא מספר לו על כל מה שגבר צריך לדעת. ואז ממש קצת לפני שתהיה לו עצמו אישה והוא יסב להם נחת הוא הולך. כמו פרח שעברה לו העונה והוא נובל לאדמה, כמו פרפר שרגע נח על כף ידך ובמשנהו כבר נעלם וברח לך.

כולם כבר ביציאה נשארו אחרונים אומרים שלום להורים שלא יכולים לשכוח, והנה אני מולם נדחף לא יכול לברוח.

"הכרתי את יהודה.." אני ממלמל, "זה הכובע שלו. מצאתי אותו כשהם ירדו לעזה ואני נשארתי לשמור.. הנה תראו.."
ואמא של אודי מחבקת אותי בוכה, ואבא שלו חזק אבל גם הוא משהו בו נסדק.

"ספר לנו. ספר מה היה.." צמאים הם לכל רסיס של מידע איך היה הגבר שלהם. אז סיפרתי. איך יהודה שמעולם לא העזתי לקרוא לו אודי כי אודי זה סחבק ואנחנו עדיין היינו בדיסטנס, איך היה דואג לי. שלא יגמרו אותי שם יותר מידי.

סיפרתי להם על המלבורו אדום ועל החיוך והעידוד שנתן לי וכמה שמר עלי. סיפרתי להם הכל. והם רק חיבקו אותי ואמרו לי תודה. תודה שבכלל לא הייתי בטוח שמגיעה לי. אבן ירדה לי מהלב הכובע הזה חזר לבית שלו, גם אם יהודה לא.

וכשיצאתי משם לאוויר הלילה הקר ידעתי רק דבר אחד: ידעתי שאם יום אחד אמות וירצו לשלוח אותי לתנורים של הגיהינום, אז אוכל לומר להם: עשיתי יום אחד משהו אחד טוב.
עשיתי חיוך לאבא ואמא של יהודה אחד, חבר שלי.

כי בשבילכם כולכם זה רק כובע, אבל בשביל אבא ואמא שכולים זה כמו ד"ש מאודי. מבינים?

*******

סגרתי מעגל אני חושב באותו הלילה, וכשחזרתי הביתה נופר לא אמרה כלום ורק חיבקה אותי שעה ארוכה כשבהיתי בתקרה, לא יכול לישון.

ועוד שנים יעברו עד שאהיה מסוגל לכתוב את הסיפור הזה לפתוח את הארון הנעול שבנשמה ולנער אבק של דמעות ועננים של געגועים. אז, בלילה אחד של תחילת מאי 2016 כתבתי את המילים שלי על אודי שלכם ושלי, האח הזה שכבר אין ביננו דיסטנס, ומשהו בי נרגע.

וזהו. כשיגיע היום שלי לעלות למעלה, אני חושב שאחפש אותו ואתן לו חיבוק, חזק כזה כמו של אחים, ואשאל אם עוד נשארה לו סיגריה.

"מה איתך יא תימני?" הוא בטח יצעק לי מרחוק ויתן לי צ׳אפחה אדירה כמו שתמיד עשה, מחייך את החיוך הזה שלו.

"יש אנשים שעוברים לך בחייך זמן רב אך מיד תשכח אותם כשתיסע משם, ויש כאלו שייחרטו בליבך וזכרונם איתך לעד." כתבתי עליו.

על יהודה, אודי באסל.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Avrahami Amitay עקוב אחר Avrahami
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
כתיבה מושלמת וסיפור ככ עצוב! אני מתפללת שלא יהיו עוד חללים לעולםםםם
הגב
דווח
daniel .
daniel .
אני מכורה לכתיבה שלך!!!
הגב
דווח
רנצ׳ו 17
רנצ׳ו 17
אין מילים, תמיד יודע איך לגעת בפינה הזאת בלב.
הגב
דווח
טען עוד 22 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Avrahami Amitay
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
חמש דקות אצלך
חמש דקות אצלך
מאת: Avrahami Amitay
מלחמה
גן עדן של לוחמים
גן עדן של לוחמים
מאת: Zak Simon
קָטָן שֶׁלִּי ♥
קָטָן שֶׁלִּי ♥
מאת: ימית טייב
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
סיפורים אחרונים
יולי שלך
יולי שלך
מאת: איב ...
הייטק, אנחנו צריכים לדבר..
הייטק, אנחנו צריכים לדבר..
מאת: Roi Lance
לרוץ רחוק ממך
לרוץ רחוק ממך
מאת: סתם אחת
צייר לך עולם: פרק 14
צייר לך עולם: פרק 14
מאת: Writer :)
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema