כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
5

עד שהחלטתי לעזוב

נתתי לך את כולי ולא הייתה לך בעיה לזרוק הכל לפח כשלא היה לך כוח להלחם עליי, כל פעם מחדש.

כשהסטתי את המבט ולא הסתכלתי, פתאום משום מקום זה הכה בי. כאילו מישהו נתן לי כאפה לפרצוף אבל אחת כזאת שמנערת אותך לגמרי.. אחת שלוקחת אותך לחוויה חוץ גופית.

אני זוכרת כמו אתמול את הפעם הראשונה שהרגשתי שהלב שלי נעקר מהמקום ונשבר, את הרגליים נטועות חזק באדמה, את הגוש המעיק הזה בגרון שמסרב לרדת, העיניים הכבדות שלאט לאט מטשטשות מדמעות, והכאב החד הזה בבטן מבפנים, כאילו יושב שם מישהו וצובט לך בהכל.
זה התחיל מריב על משהו ממש טיפשי, עד שזרקת משהו מעליב והחזרתי לך משהו מעליב כפול. ואז ישבנו שם על המדרכה ולא הוצאנו מילה. ככה, שני עקשנים.
אחרי נצח של שעה וחצי קמת, ניערת את העלים מהג׳ינס והודעת שאתה הולך.
נעמדתי אחרייך כשהרגליים שלי מתחילות להצמיח שורשים באדמה ונשארתי שם באותה פוזה אולי עשרים דקות אחרי שהלכת, והתמונה של הגב שלך מתרחק לא יוצאת לי מהראש.

מאז הלב שלי נהג לעשות צניחות חופשיות אל הריצפה בערך פעם-פעמיים בחודש, להתרסק עליה בעוצמה לטריליון רסיסים, ואתה שהיית הכי קרוב לא שמעת.
את היחס שהגיע לי ולא קיבלתי יכלתי לקבל באינספור מקומות אחרים, אבל בחרתי להשאר איפה שאין ולבכות על זה.

מבחינתך יכלנו לדבר פעם ביום לחמש דקות בשביל הפרוטוקול וזה היה מספיק, ואני חשבתי אז ברצינות שאולי אני מגזימה ומבקשת יותר מידי. אבל בלב זה הפריע לי, הפריע לי שלא הקדשת לי את הזמן הזה שלך שאני צריכה, שמגיע לי. שלא שאלת איך עבר עליי היום ומה אני מתכננת לעשות מחר, הפריע לי שכמעט הכל אצלך היה בא לפני. נכון, כשהיינו לבד היית אומר שאתה אוהב אותי מליון פעמים, אבל אני לא רציתי לשמוע. רציתי להרגיש.

ונתתי לך את כולי, אהבתי אותך כל כך והתאמצתי בלי סוף כל שניה שלנו יחד כדי לתת לך את התחושה שרציתי להרגיש חזרה, שאין לך תחליף, שבשבילי אתה הכי מיוחד בעולם.

ולקחת את זה כמובן מאליו, ולקחת אותי כמובן מאליו. וכנראה שאני הרגלתי אותך לזה, כי היית מסתובב והולך כאילו כלום רק כי ידעת שאני אשאר, כי כשהוכחת לי שאין לך בעיה לפרק הכל בשניה זה היה בידיעה מוחלטת שאני אשב שם לאסוף ולחבר את השברים ולהחזיק אותנו. כל פעם מחדש.
אף פעם לא הערכת את מה שעשיתי בשבילך, ורוב הזמן גם לא הצלחת לגרום לי להרגיש שאני לא ניתנת להחלפה.
אז רבנו, ואני הייתי בוכה ואתה היית מתעצבן. ואני התעקשתי לא ללכת לישון לפני שאמרתי את כל מה שיושב לי על הלב וכל מה שמפריע לי, וכשהיה נגמר לך המה-להגיד-להגנתי אמרת שאתה לא רוצה לדבר על זה יותר, שאתה עייף ושאין לך כוח לריב איתי יותר.
כי אף פעם לא היה לך כוח לריב איתי ותמיד היה לך את הצורך להגיד שאין לך.

לך זה תמיד היה כל כך פשוט לקום וללכת כל פעם שמשהו לא הסתדר, כל פעם שהתעקשתי לדבר יותר מידי על משהו שהיינו רבים בגללו. אז היית אומר שאין לך יותר כוח והיית מסיים את השיחה או הולך לישון או נוסע חזרה הביתה.
ואני הייתי רודפת אחרייך, שולחת הודעות, מתקשרת, מנסה לפייס אפילו כשאתה היית הפוגע. ולא חסרו הפעמים שאשכרה רדפתי אחרייך פיזית, כדי שלא תלך, שלא נבזבז את הזמן שיש לנו להיות ביחד על משחקי אגו.

פעם שאלת אותי באמצע ריב איך יש לי כל כך הרבה אנרגיות לויכוחים ולריבים האלה כל פעם מחדש, ועניתי לך שזה רק בגלל שאכפת לי.
ההפך מאהבה זה לא שנאה, זו אדישות. אלי ויזל אמר את זה לפני, אבל הבנתי את זה עוד הרבה הרבה לפני שהספקתי לשמוע עליו. אמרתי לך שאכפת לי ממך, וכשיפסיק להיות לי אכפת אז תהיה לנו בעיה ויהיה כדאי לך להתחיל לדאוג. אבל כנראה שנינו היינו בספק שזה באמת יקרה.

זה קשה להלחם על קשר לבד, קשה להסביר במילים את השיברון לב הזה שמרגישים כשמישהו שאתה מוכן לעשות בשבילו הכל מוותר עלייך כלכך בקלות.
וכמעט בלתי אפשרי להשלים עם ההבנה הזאת ששניה אחת אתה מחזיק את השמיים עם מישהו ושניה אחרי זה הוא משחרר והכל קורס לך על הראש.

לקראת הסוף המצב התדרדר מהר,
כמו כדור שלג ענק עד שכבר לא יכלתי להסתכל עלייך יותר קם והולך בלי לזרוק אפילו מבט אחד אחורה, מרסק לי את הלב בשקט עם כל צעד. וכשהלב שלי החליט שנמאס לו להיות שק איגרוף החלטתי פשוט לא להסתכל. ולמרות שהתעקשת שאני אראה אותך הולך ולמרות שאמרת לי להoתכל עלייך כשאתה מדבר, הסטתי את המבט לכרית והרטובה מדמעות וזרקתי ״פשוט תלך כבר.״

והלכת.
בידיעה שאני אשאר שם כמו שהשארת אותי, מחכה שתחזור.

אבל אז כשלא הסתכלתי הגיעה הכאפה ההיא, המצלצלת. וכאילו מישהו מושך אותך מהגוף ומכריח אותך להסתכל על כל ההרס העצמי הזה מבחוץ. ואתה עומד שם בפינה של החדר, מסתכל על עצמך מהצד, והלסת שלך נופלת עד לריצפה בזמן שהמוח שלך מתחיל לעכל את כל הסיטואציה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Linoy FIG עקוב אחר Linoy
שמור סיפור
דרג:
לסיפור זה 23 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש

וואי, עשית לי צמרמורתת!
זה כאילו ספרתי לך את סיפור חיי.
הגב
דווח
אנונימית אנונימית
אנונימית אנונימית
מדהים.
הגב
דווח
Eti Momika
Eti Momika
הרגת אותי אני בלי מילים ..ריסקת אותי כי זה כל כך נכון
הגב
דווח
טען עוד 33 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
לחסל את עזה .
לחסל את עזה .
מאת: אודליה כחלון
אזעקה כל 3 שניות
אזעקה כל 3 שניות
מאת: איב ...
פתטי
פתטי
מאת: איש המגבעת
שמחה שלחה הודעה
שמחה שלחה הודעה
מאת: Eli Tuil
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer