כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

האהבה שמצאתי בשביל ישראל

הגענו סוף סוף לנקודת התצפית הכי גבוהה בהר. בחיים לא חוויתי גובה כזה ואני מדבר בתור אחד שהוא גבוה יחסית, 1. 80 אם לדייק. חיבקתי אותה. התגעגעתי שהראש שלה מגיע לי לחזה ולא מעבר לו.. מאחורייה השמש לאט לאט נעלמת ופתאום התשוקה חזרה. סיפרתי לה את געגועיי, את מכאוביי מהתקופה הזו של הלבד וכרעתי ברך....

מתחיל את שביל ישראל בצפון ובדרך שלי, כי אף פעם לא הלכתי עם העדר וכי את שביל ישראל 'האורגינלי', האמיתי, הבטחתי לעצמי שאעשה עם אהבת חיי, אבל כנראה שהיא לא אהבת חיי. העיקר שאחרוש את המדינה, מהצפון לדרום, אגלה את עצמי מחדש, אבין איך מכילים אושר אמיתי והאם הוא קיים בכלל. מצפין......
מתחיל את שביל ישראל בצפון ובדרך שלי, כי אף פעם לא הלכתי עם העדר וכי את שביל ישראל 'האורגינלי', האמיתי, הבטחתי לעצמי שאעשה עם אהבת חיי, אבל כנראה שהיא לא אהבת חיי. העיקר שאחרוש את המדינה, מהצפון לדרום, אגלה את עצמי מחדש, אבין איך מכילים אושר אמיתי והאם הוא קיים בכלל. מצפין......

●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
הגענו סוף סוף לנקודת התצפית הכי גבוהה בהר.
בחיים לא חוויתי גובה כזה
ואני מדבר בתור אחד שהוא גבוה יחסית, 1. 80 אם לדייק.
חיבקתי אותה.
התגעגעתי שהראש שלה מגיע לי לחזה ולא מעבר לו..
מאחורייה השמש לאט לאט נעלמת
ופתאום התשוקה חזרה.
סיפרתי לה את געגועיי, את מכאוביי מהתקופה הזו של הלבד
וכרעתי ברך....
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●

אף פעם לא התלהבתי מהגובה שלי, להפך,
תמיד שנאתי אותו.
פתאום היא באה עם חולשה לגבוהים,
התאהבנו,
התנשקנו,
אהבה חדשה, נקייה וטהורה,
לתפארת מדינת ישראל.

ימים עברו,
התשוקה עדיין בערה כמו הייתה מדורה גדולה של הכיתה בל"ג בעומר,
האהבה הלכה וגדלה כשגזרתי את החוגר
והגעגוע התחזק מדי יום ברגע שהיא התחילה ללמוד במכללה.
היות וגרנו ביחד, לא הייתה לנו אופציה לראות אחד את השנייה כל יום,
העבודה שלי נורא דינמית
והיא מתזזת בין לימודים לעבודה, לבייביסיטר אצל השכנה..
למרות כל זה, הקפדנו לשמור על זוגיות תקינה והכי איכותית שיש,
ותמיד, אבל תמיד
התגעגענו אחד לשנייה, גם כשלא נפרדנו אחד מהשנייה לשנייה,
תמיד הגעגוע היה שם.

החלום שלנו היה לעשות את שביל ישראל ואף פעם לא מצאנו את הזמן הנכון.
היא אוטוטו מסיימת את התואר, נשאר סמסטר אחד ואחרון!
ואני בדיוק נכנס לעבודה חדשה, סוף סוף עבודה במקצוע שלי.
אז לפניי שאכנס לטירוף של העבודה, אמרתי לעצמי, זהו!
חייב לעשות את שביל ישראל וזה נפל בדיוק בזמן.
הזמן הנכון.
ביום שבת אנחנו מציינים 5 שנים של זוגיות עם תחילת דרכינו למסע הזה,
שביל ישראל,
מצפון ועד דרום,
מהרי הגולן ועד מפרץ אילת,
וזה בדיוק הזמן הנכון..
קניתי טבעת יהלום ענקית, זר פרחים ענק ובאתי הביתה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי...

אני מציג את הקשר שלנו כזוגיות מושלמת שאין לה אחרת, אבל בלילה בלילה, בלי שאף אחד שומע או רואה, אני חושב שאולי, זה לא נכון לנו להמשיך להיות ביחד.
הקשר שלנו נורא טעון לאחרונה..
האהבה שלי אליה ענקית, בחיים לא חשבתי שאוכל לאהוב ככה ופתאום החברות בינינו הפכה מסוכנת.
מחזיקים ידיים כשאצבע מאשימה כמו אצבע על ההדק של אקדח טעון מופנת כלפיי השני
וזה רק עניין של זמן עד שמישהו ילחץ על ההדק.
למזלי עשיתי קורס חובשים בצבא,
אבל מה הסיכוי לחובש צעיר כמוני להציל לב שבור?

אני עומד עם הזר ביד ומסתכל על פתק שהיה מונח על המקרר;
"
אתה נתת לי אהבה כמו אל מלכה ובאמת, הייתי בטוחה שאתה המלך.
הקשר הזה מת, אין דופק.
לא נשארה טיפה של טעם להמשיך בהחייאה.
אבל אני רוצה שתזכור:
'לפעמים צריך ללכת גם כשלא רואים לאן..'
"
גנבה לי את השורה.
בכללי היו תקופות שהיא רק אכלה טונה ולא גם שמעה אותו..
לא ממש ידעתי מה לעשות,
פתאום חזרתי להיות אובד דרכים, אובד עצות..

המון אמוציות ומחשבות הפכו לכאב בטן שהשפיע עליי חזק מאוד ושקלתי לבטל את היציאה לשביל ישראל.
גם מבחינה בריאותית, לא חשבתי שאעבור את זה, אבל, בינינו, אוכל לצאת עם כאב בטן קל,
אך איך אצא עם לב מרוסק?

כל השבת ישבתי בבית,
לבדי
וחשבתי איפה קבור הכלב?
האם זה שהפכנו את הזוגיות שלנו לשדה מלחמה, כשבכל יום ירינו אחד על השנייה מטר של כדורי "מה לא עשית טוב היום?"
או
האם בכך שהצגנו את הזוגיות הזו כבלתי שבירה,
בסוף יצא שהיא הכד של אמא שנשבר בקלי קלות במעבר דירה?

אובד דרכים,
אובד עצות.
ישי ריבו כתב לאלוהים שיתן לו את הדעת להבין הכל, לנסות לשפר ולתקן.

האם אוכל לתקן?
רק הדרך תגיד לי.

החיפוש הזה, אחריי האושר, הוא חיפוש מתיש.
זה הוא מסע שלם שאתה צריך לעבור קודם עם עצמך ורק אז עם בן זוג.
האם אתה יכול להיות מאושר לבד?
האם רק בן זוגך לחיים יכול לתת לך את האושר האמיתי?
מה זה בדיוק אושר אמיתי?
מה המתכון לאושר האמיתי?
ואם אפשר לקבל אותו עכשיו,
תודה.

משהו לעשות,
מישהו לאהוב
ומשהו לצפות לו.

החלטתי לצאת לשביל ישראל לבד,
כשהטבעת בתיק,
כי לפעמים צריך ללכת גם כשלא רואים לאן.

יש לי למה לצפות ויש לי מה לעשות,
אך האם יש לי מישהו לאהוב?
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
מתחיל את שביל ישראל בצפון ובדרך שלי,
כי אף פעם לא הלכתי עם העדר וכי את שביל ישראל 'האורגינלי', האמיתי, הבטחתי לעצמי שאעשה עם אהבת חיי, אבל כנראה שהיא לא אהבת חיי.
העיקר שאחרוש את המדינה, מהצפון לדרום,
אגלה את עצמי מחדש,
אבין איך מכילים אושר אמיתי
והאם הוא קיים בכלל.
מצפין......
רמת הגולן, גליל עליון, גליל תחתון,
בין ההרים ובין העצים, שם תמצא אהבה טהורה, אשר מתחבאת לה אל הכלים.
אני וליבי השבור הגענו לקיבוץ מורן,
בין הגליל העליון לגליל התחתון.
החלטתי לעשות פה את השבת וביום ראשון על הבוקר להתחיל את המסע.
את שביל ישראל.
בדיוק הגיעו לפה קבוצה של תגלית, אמריקאים שעושים קידוש, אך לא מבינים מילה ממה שהקידוש אומר, העיקר שהם שרים את הברכה בעברית קלוקלת.
הכרנו,
אני והאמריקאים.
הם הזמינו אותי להצטרף אליי ליום הראשון שלהם בארץ הקודש לפניי שאתחיל את המסע שלי.
זרמתי וחשבתי לעצמי,
למה לא לעשות איתם ביחד את שביל ישראל?
שביל ישראל בדרך של תגלית,
להכיר את הארץ מחדש דרך העיניים של האמריקאי האוהב ג'אנק פוד.
בדרך שלי, לעשות את השביל בדרך שלי..
יצאנו לדרך,
תגלית היום הראשון-שביל ישראל מיוחד,
צפת,
הנה אני בא.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
הגענו לצפת,
אני וליבי השבור..
גם אני וגם האמריקאים האוהבים כל כך כדורסל לא מבינים את הקטע של החוטים האדומים, אבל זורמים.
צפת,
עיר האורות וקברי הצדיקים.
שיחקתי את עצמי רציני, ישראלי דואג ואכפתי, שמקווה ולא יהיו פה עוד קברי צדיקים.
המדריכה קצת חופרת ואני מתקדם לבנתיים אל עבר רחוב הגלריות, הכל נראה אותו דבר, אך שונה באותה נשימה.
יש כאן כמה וכמה אנשים שלקחו את המוזה ואת האומנות שלהם שלב אחד למעלה ויצרו דברים מעולים.
בין היתר קפצתי לאכול וכששאלתי תמהוני אלמוני איפה יש פה שווארמה טובה, קיבלתי את סגן ראש העיר שממליץ לי על השווארמה מעבר לכביש.
"שווארמה, פלאפל, שניצל,
דה בסט!"
ככה צעק המוכר כמו בעל בסטה בשוק רמלהלוד שמחכה כבר לסוף היום, לספור את הרווחים..
שמתי לב שאין לו תפריט עם מחירים כמו ברוב החנויות ואחריי דקה חשיבה הבנתי את התובנה המגעילה של היום;
צפת, עיר מלאה בתיירים ובישראלים שעושים כסף על "הפאדי"..
אמרתי למוכר את האופציה היחידה של הישראלים לקבל הנחה בכל מקום.
- "אני נמצא פה עם קבוצה של תגלית, תעשה מחיר טוב, תקבל עוד 5 לקוחות."
- "נעשה לך ב35 שקל שווארמה ושתייה"
אני רגיל ל39 שקל לשווארמה בלי שתייה, אז בליבי שמחתי, כי ניצחתי את המוכר התחמן וחסכתי כמה שקלים.
- "סלאמתאק, נשמה."
כך אמרתי לו ופתאום קלטתי שהבן אדם מוציא פיתה ושואל אותי מה למרוח.
*בן זונה, אתה בא לערבב אותי*
הייתי בטוח שאנחנו מדברים על לאפה וכשקלטתי שאין ממש עם מי לדבר, וגם ככה הייתי כבר רעב פיצוצים,
אמרתי לו
"שים חומוס, חריף וצ'יפס בצד."
בסופו של דבר, אחלה שווארמה שנמצאת באחלה מקום,
אותנטיות עם טחינה במחיר מופקע.
חזרתי לקבוצה ומשם נסענו להר מירון,
תצפית מדהימה שמשקיפה על לבנון.
השמש אורזת את החפצים שלה ועוזבת, לא לפניי שהיא אומרת "ביי" לכל החבר'ה..
יום שישי היום,
ערב שבת
וחזרנו חזרה לקיבוץ מורן.
פתאום השקט השתלט על האיזור עם בואה של השבת.
יש משהו במקום הזה שגורם לי להתחבר אל עצמי ולהיות בשלווה כל כך עמוקה וזה חדש לי, כל זה.. יחד עם האוויר הנקי, הבריזה והנוף הפשוט אמנם, אך יפה כל כך.
בקיצור, התאהבתי.
דודו טסה כתב;
"תמיד נחמד להתאהב.. בערב שבת.."
ואני התאהבתי.
שבת שלום, לתגלית ולאהבה.
Shabat Shalom for Taglit and for the love.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
יום שבת, יום מנוחה,
קמתי ב9 בבוקר לשקט מושלם.
כוס קפה והחוצה, להרגיש את האוויר הנקי של הקיבוץ עם הנוף היפייפה והשמש הרגועה של הבוקר המוקדם.
האמריקאים קמו לפעילות,
לקרוא על ישראל,
על היהודי הטוב ועל היהודי הרע.
בזמן הזה, הכרתי אותה,
את האמריקאית הציירת, האמנית,
זאת שפתאום, בגלל פעילות קטנה שמספרת על הבית, על היהודי הטוב ועל היהודי הרע,
קיבלה את המוזה
וציירה את הבית שלה, את הבית שלי,
את הבית של כולנו.
מה שלאחר מכן יהיה לי למזכרת ממנה, אבל עד אז,
אני נהנה לראות אותה יוצרת, כמו שאנשים נהנים לקרוא את הסיפורים שלי,
זה סיפוק.
זאת אהבה.
בזכותה גם אני קיבלתי קצת מוזה וכתבתי בעברית ובאנגלית, על הבית, על היהודי הטוב והרע ועל האהבה למוזה;
***
הסיפור הקצר על היהודי טוב ועל היהודי רע:
The story about the Good jew & Bad jew:
במה מתבטא היהודי הטוב ובמה מתבטא היהודי הרע? כל אחד מפרש את זה אחרת.
היהודי הטוב טס לחו"ל בשביל להנות ובשביל לייצג את ישראל.
היהודי הטוב מרגיש בבית גם כשהוא לא בבית.
היהודי הרע מוציא שם רע למדינה שלו, בכך שהוא עושה את כל הדברים שלא צריך לעשות, כמו ילד ששומע את המילה "אסור" ובכל זאת עושה מה שאסור.
היהודי הרע אף פעם לא מרגיש בבית, לא סומך על אף אחד ומתנהג בצורה כזו גרועה, ואחר כך מתפלא למה מדברים עלינו כפי איך שמדברים עלינו בעולם.
Our house, the home of the Jews, is all over the world.
so we feel like, as locals.
We need to give them the feeling that, when they came to Israel.
We represent Israel here and there. That's what they need to feel, like locals.
That's the GOOD JEW.
The BAD JEW just do the opposite and than wondering why all the world talk shit on israel in the news.
We represent our country and for us, there's NO PLACE LIKE HOME.
דרך אגב,
קיבלתי אחלה מזכרת שתזכיר לי תמיד שאין כמו הבית.
By the way,
I got a souvenir to remind me that there is no place like home.
Thank you, mimi, you a good American.
***
בערב נסענו לטבריה..
פתאום הזמנתי את עצמי לשיחה ואמרתי לו:
- "זוכר? טבריה?"
- "כן! שכונת ד', הזונה מהנוער העובד.."
- "היא לא הייתה זונה, סה"כ שכבתם כל היום והיא לקחה לך את כל הכסף על שטויות."
- "היא הייתה זונה עם ציצי מחובר שבגדה בך."
- "ווואו, ציצי מחובר, נכון! שכחתי מזה לגמריי! איך אפשר לוותר על הרווח הזה ועל הפרפר?"
זכרונות מיוחדים ומוזרים מטבריה..
***
טבריה;
עיר האורות, עיר ללא הפסקה.
הטיילת פה מזכירה לי את הטיילת באילת לפניי כמעט 6 שנים שהייתי מתלהב לחרוש אותה מצד לצד ולקנות צמידים, צעצועים ומזכרות במחירים מופקעים.
טבריה זה כנרת והכנרת כל כך יפה.
טבריה,
בדיוק כמו בתל אביב,
גם פה שווה להגיע.. לערב אחד וללכת.
***
הדבר היחיד שהיה טוב בערב הזה,
שאכלתי את אחת הפיצות הטעימות בארץ.
חזרנו לקיבוץ,
שלמה ארצי שר;
"היום היה טוב ויהיה גם מחר."
שבוע טוב, לילה טוב.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
יום ראשון,
שבוע חדש נפתח ואני בדרך לרמת הגולן!
היופי של הצפון לא נמאס אף פעם,
המוזה מגיעה מכל עבר
ואני מרגיש מאוהב!
פתאום אני מגלה את עצמי מחדש,
"היית צריך להיוולד בצפון, לדעתי."
אמרתי לעצמי והוא שתק.
"שתיקה שווה זהב", "סייג לחכמה שתיקה", "שתיקה כהודאה",
אבל זו הייתה שתיקה רועמת,
כי היא אהבה כל כך את הצפון ורצינו לעבור לגור לכאן ביחד..
פתאום נזכרתי בה, כמה הייתה יפה, כמו הצפון, יופי שכזה, פשוט, עוצר נשימה..
איך היא הלכה, בלי להוציא מילה, בלי הסברים,
נזכר בעצמי עומד שם, כשבידי הפרחים
והטבעת בכיס.
לא אתן לעצמי לשקוע בדיכאון,
"היי! קום! תנסה לשכוח מזה? אתה עושה פה מסע מטורף, אל תדאג,
האהבה עוד תבוא."
מצחיק, כי לפעמים מרוב שאתה מחפש ומחפש אהבה, אתה לא שם לב שהיא נמצאת ממש מתחת לאף.
*נחל עמוד*
יורדים מההר אל נחל עמוד עליון
ומתחילים שם דיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני,
כי איך לא? זה חובה לשמוע מה האמריקאים חושבים עלינו ואם הם מאמינים במדינה פלסטינית.
בשורה התחתונה,
הם חושבים שלא צריך להרוג חפים מפשע, אך מי שמנסה להרוג אותך -תהרוג אותו.
"הקם להורגך, השכם להורגו."
רציתי להקשיב לדיון המאוד חשוב הזה, אבל הנוף משך אותי לצלם ולכתוב, לכתוב ולצלם.
אחר כך כבר עלינו את ההר חזרה ונסענו להרי רמת הגולן.
הר בנטל, קופי ענן,
קפה ב12 שקל ונוף עוצר נשימה שמביט על סוריה.
חשבתי לעצמי,
כמה קרוב -ככה רחוק.
הגבול מאוד קרוב והנוף שאני רואה, הם רואים.
לחשוב שאולי גם שם יש משהי שמחפשת אושר אמיתי..
מי יודע?
מי יודע?
משם לקצרין,
לקחתי את האמריקאים לאכול חומוס, כי אין כמו חומוס בשביל שלום במזרח התיכון.
החומוס, החריף, הביצה, החמוצים,
זה עשה להם את זה.
על הדרך הם גם למדו מה זה "דוך" ו"בסיבוב"
וגם עשו את זה.
סוף היום מתקרב..
השמש כבר מתחילה לפהק לי מול הפנים כמו הייתה פועל בסוף יום עבודתו.
בדרכינו ליקב רמת הגולן,
לשתות יין מאיזה בציר עתיק ואקסלוסיבי..
*תובנה על יין*
איך אתה יודע לזהות יין מעולה?
אתה מוזג כמות של שלוק לכוס זכוכית יפה,
דופק ערבוב באלגנטיות ליין,
מרים את הכוס על מנת להריח את ריח היין והאהבה,
מניח את הכוס חזרה
ופותח בקבוק בירה.
פגשתי שם בחנות מזכרות מוכרת חמודה,
סיפרתי לה את הסיפור שלי ושאני הצטרפתי בדרך לא דרך למסע דרך של האמריקאים בארץ הקודש.
ואז היא שאלה על אהבה, על חברה ועל אכזבה.
עניתי לה..
אהבה תהיה תמיד.
אתה בוחר לאהוב,
אתה יודע את מי לאהוב, את מה לאהוב
ואתה חייב לדעת אם זו אהבה אמיתית.
"אז איך יודעים?" שאלה פתאום..
עניתי;
"יודעים, פשוט יודעים. כשזה זה -זה זה."
על חברה ועל אכזבה סיפרתי לה ביחד, בקצרה,
על אהבה אמיתית שחלפה על פניי והעיפה לי את הלב כמו הייתה רוח ואני למטרייה באמצע סופה.
חזרנו לקיבוץ מורן,
לילה אחרון ומשם לתל אביב.
מהמרכז באתי ואל המרכז אני חוזר,
לא סובל את תל אביב,
אבל כולנו חייבים אותה.
שביל ישראל מיוחד, כבר אמרתי?
לילה טוב, ישראל
Good Night, America.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
הגענו ליפו, העיר העתיקה, הכל כך מדהימה ואותנטית.
שער ירושלים וחוף ירושלים,
את שניהם תמצאו בתל אביב-יפו,
בירושלים תמצאו את שער יפו ולא תמצאו חוף בכלל
וזה כל הקסם.
איך אפשר שלא להיות ביפו העתיקה ולא לדבר על חומוס אבו חסן.
חלק מהלימוד של האמריקאים בארץ הקודש, הוא לדעת מה זה חומוס, איך אוכלים חומוס ואיפה נמצא החומוס הכי טוב במדינה.
על זה יש ויכוח בן המון שנים, מי הכי טוב?
אבו חסן ביפו או אבו גוש באבו גוש.
לדעתי אין על המסבחה של אבו חסן ביפו, עכשיו לך ותסביר להם מה זה 'מסבחה'.
בשורה התחתונה, האמריקאים ליקקו את האצבעות.
אין על חומוס.
משם הלכנו לנמל יפו,
מסתכל על הים
וחושב על הגשמת חלומותיי,
פתאום מטוס עובר מעליי,
מאמין שזו טיסה לסאו פאולו
ובתוך המטוס יש מישהו כמוני שעבד וחיכה,
חיכה לרגע הזה
ועכשיו זה הניצחון שלו.
נמל יפו,
שני דייגים מבוגרים יחסית יושבים עם החכה
ומחכים,
מחכים לבואה של ארוחת הערב.
נראה שהם פה כבר תקופה..
הם מהדור הישן, מהדור שמחכה בסבלנות,
פתאום משהו נתפס לו בחכה!
לך על זה, סבא, לך על זה,
תראה לדג מאיפה משתינים!
איזה יופי..
אמנם נלקחו החיים לדג אחד, אבל מצד שני, השובע בא אל המשפחה של הדייג,
פעם מנצח - פעם מפסיד.
אלו הם החיים.
הסתכלתי על החיוך של הדייג וחשבתי אולי אני זה שמפסיד,
הרי, היא הלכה בגללי, לא?
אני זה שגרם למוות של הקשר הזה
וכמו הדג והדייג,
בסוף הקשר מת,
אך מה הצד הטוב של הסיפור?
מי המנצח פה?
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
מיפו לחולון
ובחולון,
עיר הילדים,
הגענו למקום קטן ומדהים שנקרא
*Save A Child Heart* (SACH)
ושם מצילים חיים.
כל מיני ילדים עם בעיות בלב, שלא יכולים לעבור ניתוח במדינה שלהם,
נשלחים לישראל, למקום הקטן הזה בחולון ועוברים את הניתוח שם.
לאחר מכן, עוברים שיקום ומתגוררים במקום.
"אני גם אשמח לניתוח",
פתאום זרקתי את זה באוויר למרצה,
כמובן שזה היה בצחוק
ואני לא באמת צריך ניתוח ללב,
כי אי אפשר לנתח לב שבור.
הגענו לבית מלון לקראת הערב והקבוצה יצאה לטייל ברחבי בוגרשוב, בן יהודה,
מול הבית מלון עומד לו סניף יוגורט של "תמרה" ורק מחכה שאכנס.
הייתה לנו מסורת של יוגורט פעם בחודש לפחות, לפעמים פעמיים בחודש
ופתאום אני עומד מול היוגורט לבד,
הלא, בלעדייה, לא הייתי טועם את זה בחיים
והנה אני מול הכניסה,
מתלבט עם להיכנס או לא..
בסוף חזרתי לחדר,
לבדי,
עם קערה ענקית של יוגורט
ובא כל תוספת שקיימת.
נתתי לדיכאון להפוך טעים
ואכלתי את כל הבאסה.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
בוקר טוב תל אביב,
בוקר טוב לך, השמש של המרכז,
איזה ריח של אותנטיות של הבוקר,
קפה?
יצאנו לסיבוב בשכונת הגרפיטי של דרום תל אביב.
יש אנשים,
יש כישרון
ויש את צמד המילים "לא חוקי".
כאן מתחיל כל הקסם, בלב שכונת פלורנטין.
במקום מלא מוסכים ונגריות, מחוץ לגלריות ולמוזאונים, ישנם יוצרים שמספרים סיפור,
הסיפור על הקירות.
הכתובת הייתה על הקיר?
הרי, ידוע הדבר,
כשאומרים אסור לילד, הוא לא יעשה רק מה שמותר.
ותל אביב...
"עיר אופניים,
עיר אופנה,
נטולת טאקט,
רווית זיעה."
כך כתב המשורר, על אחד מהקירות שם בסמטה,
ראשי התיבות היו ע. ע, את שמו כנראה לעולם לא אדע.
אולי זו אישה אשר נפלה לא פעם ולא פעמיים מהאופניים, עד שנשבר ליבה
והחשק עבר,
אז היא הלכה לפרק עצבים וריגושים בשורה של חנויות יוקרה בכיכר המדינה,
הרי, ידוע הדבר,
תל אביב, זו עיר של אופנה.
אחריי יום שלם של שחרור אמוציות על הלבשה תחתונה, שמלות ונעליים,
לא מצאה רוגע, האישה שנפלה מהאופניים.
הלכה אל אהוב ליבה, אשר גרם לשיברו,
סטרה על פניו לפניי כל חבריו, על פניו זה נראה לא לטובתו.
בנוסף לכל הדרמה,
שפכה על ראשו דלי מלא בקללות וריח הצואה עלה לו השמיימה.
כמו שנאמר,
בסוף כל גוש חרא צף, מהר או לאט
הרי, ידוע הדבר,
תל אביב, זו עיר נטולת טאקט.
הגבר הבוגדני, המפוצץ אגו והורמונים לא הבין, כרגיל, מה עשה ומה נחת עליו.
הפך לאדום כעגבנייה בשלה אשר מחכה לקטיף וגופו החל לנזול כמו היה קובית קרח ביום קיץ חמים.
פתאום לבו הקפוא הפשיר, אך היה זה מאוחר מדי,
לחץ הדם עלה, גופו בער כמו היה תפוח אדמה עטוף בנייר כסף במדורה, המוח קיבל חמצן והבנה,
"איזה טעות, איזה טעות הוא עשה" הוא אמר
והחל לריב עם הגוף.
הגוף לא הפסיק לנזול ונראה כי הקוביית קרח כבר הפכה לשלולית קטנה אשר נחה על שפת המדרכה לאחר הגשם הראשון
והנה נגמרה לה המלחמה והאישה קיבלה ניצחון.
לא פחות ולא יותר,
הלכה לה האישה שנפלה מהאופניים ומצאה גבר אחר,
מקשיב, מתחשב, מפנק,
אך פתאום השמש נכנסה בין הוילונות והתעורר לו הילד שעושה מה שאסור, כשהוא מפהק.
"העולם חייב לדעת את זה", אמר לעצמו האמן, המשורר
וכתב על הקיר באופן לא חוקי, במהירות ובזהירות, משפט קצר ומעורר.
האישה ששברה את ליבו עוד תכיר את ההמנון
ובסוף הוא גם יחווה ניצחון.
חזר אל ביתו וצפה מהחלון איך הזמן עושה את שלו,
שהוא נוזל כולו,
הרי, ידוע הדבר,
תל אביב, זו עיר רווית זיעה
והאישה מסתובבת לה אי שם,
מחכה להפשרה.
בוקר טוב תל אביב,
בוקר טוב לך, השמש של המרכז,
איזה ריח של אותנטיות של הבוקר,
קפה?
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
איך התחברתי לקבוצה של אמריקאים?
איך?
רציתי שביל ישראל, רציתי להגיע להר הכי גבוה ולצעוק לאל!
" למה? "
צפון, דרום, מרכז,
חרשתי את המדינה עם אמריקאים שלא מצליחים להבין את השפה.
כמה תסביר, כמה תנסה להדגים,
בסוף כמו הגבר, הם יגידו לך "לא הבנתי"
ואתה תתן מבט תמים שאומר כמה שהם סתומים.
מדרימים...
הדרום הנקי, הפשוט, היפה,
להביט על מצדה ולקנא.
" זה שלנו! "
צעק המשורר אל כל עבר,
הולך להגיע לתצפית הכי גבוהה של ההר וזה יהיה סוף הסיפור, אבל עדיין קיים לו השבר.
התחלתי לחיות עם זה,
בהתחלה הייתי אומלל וכאוב,
אחר כך רק סתם כאב לי.
לבסוף התעוררתי כל בוקר וכתבתי,
ניסיתי להערים עליו, להתעסק במשהו אחר,
ניסיתי לעבוד עליו.
ובלילה הוא חזר והכה בי קשות,
העניש אותי על כך,
שחשבתי שאשכח
והזכיר לי,
שאין מצב לשכוח, אין מצב לסלוח
ואז נזכרתי איך טונה שר לי כל בוקר באוזניות;
"... מוקדם להתלכלך, אולי תהיה עוד חתונה,
בעצם פאק איט, בת זונה.
יאללה, שידעו שזה כואב,
גם לפרס, שברו פעם את הלב..."
איך אפשר לשכוח 5 שנים של זוגיות
ואת היום הארור שהיא קמה והלכה, בלי להשאיר סימן, בלי כל קצה חוט?
אז התחלתי לחשוב כבלש
ולחזור אחורה.
מה גרם לה לעזוב?
האם זו אשמתי, האם זו אשמתה?
פתחתי פה תיבת פנדורה...
הלב שלי שבור והטיול הזה ריסק אותו בצורה מוחלטת.
עשיתי את זה, עשיתי את שביל ישראל, באופן מיוחד, אמנם, אך האם זו הייתה הדרך הנכונה?
לא היה כדאי לעשות את הטיול בצורה הרגילה לזכר הזוגיות, לא לזכר החברה,
" להרים כוס יין ולשתות לחיים,
לחיי החיים החדשים שלי? "
הגענו לקיבוץ 'משאבי שדה' קרוב לבאר שבע.
ברוך הבא לדרום.
כבר מאוחר בלילה
ומחר אני מגיע למצדה,
להר הכי גבוה.
אעמוד שם
ואצעק.
אצעק את אהבתי,
לאהבה ששברה את לבי.
●○●○●○●○●○●○●○●○●○●
עין עבדת,
מסתכל על ההשתקפות שלי שמתנוססת על גבי נחל צין ורואה בדידות.
גשם מתחיל ליפול עליי ורוח מאיימת להעיף אותי מהמדבר,
אבל אני לא הולך,
לא לפניי שאמצא את האושר האמיתי במסע הזה.
הבנתי על עצמי שאני מאוד אוהב לטייל והמסע הזה הראה לי את ישראל באופן שונה, אחר ומיוחד.
הבנתי על עצמי שאני יכול להיות מאושר גם כשאני לבד, אם אני קורא ל- "לטבוע בבריכת הדיכאון" - אושר.
במשך כמעט שבועיים חיפשתי את עצמי ואת האושר האמיתי שלי והבנתי שאני רצחתי את הזוגיות שלי ולכן היא הלכה.
מה הטעם בלהישאר עם בן זוג, כשהאהבה הופכת למלחמה והרומנטיקה לנשק חם?
דודו טסה שר:
" אני לא יכול לבד להסתדר,
תראי איך הכאב הזה עובר...
אליי
ואז אלייך.
קחי אותי לטייל... "
הבנתי שאני צריך למצוא אותה,
להחזיר אותה לחיקי.
היא האושר האמיתי שלי.
קרו ניסים מעולם,
קרו מקרים שמוות קליני הפך חזרה לחיים
ואני רוצה לגרום לזה לקרות,
לא לחכות לנס,
להחזיר אותה אליי
ולחיות איתה לנצח.
מצדה,
יש פה מלא קבוצות של תגלית..
כמה רעש האמריקאים האלה עושים?
כולה מצדה, רק חול וכולרה, אין פה כלום.
יש פה הרבה,
כל חלק בנוף הזה מציג את הקשר הזוגי שלי במדויק.
איך הכל תלול ושום דבר לא הולך ישר, כך היינו וכך עשינו.
אף פעם לא חלק מהשגרה, אף פעם לא הלכנו עם העדר..
אהבנו אחד את השנייה על חבל דק והיה כל כך כיף להנות מהסיכון.
לא חשבנו על מה שיקרה, פשוט הסיכון שאולי הכל יגמר גרם לנו לאהוב אחד את השנייה כל יום מחדש
וזו הייתה זוגיות מושלמת.
אושר אמיתי.
אבל כמו במדבר, שום דבר אינו קבוע.
פתאום מתחיל לרדת גשם ורוחות, סופות חול ובלילה הפחד גובר על הכל,
וברקע בסוף, רואים את ים המלח, ים המוות,
צפים עם האהבה על המים
והתשוקה טובעת,
גם בים המלח, היא טובעת.
הגענו סוף סוף לנקודת התצפית הכי גבוהה בהר.
בחיים לא חוויתי גובה כזה
ואני מדבר בתור אחד שהוא גבוה יחסית, 1. 80 אם לדייק.
התקרבתי אל קצה ההר,
רציתי לצעוק את אהבתי, לאהבה ששברה את לבי..
רציתי שכולם ישמעו, שאולי היא תשמע,
רציתי לפרוק את האכזבה, את הבדידות, את הכעס שנצבר בתוכי
ולשחרר אותו לעולם הגדול,
כמו אמא שמשחררת את ילדייה הקטנים, אשר כבר לא כל כך קטנים, שיפרשו כנפיים
ויגשימו את כל שאיפותיהם.
פתאום בזוית העין, אני קולט משהי עומדת לידי,
ממש בקצה ההר..
היא לא זיהתה אותי, אני מיד זיהיתי אותה,
"אהבת חיי" צעקתי
וחיבקתי אותה.
מצאתי אהבה בשביל ישראל,
האהבה הישנה שחזרה חדשה, נקייה ומוכנה,
מוכנה בשבילי
ובשביל חיינו.
התגעגעתי שהראש שלה מגיע לי לחזה ולא מעבר לו..
מאחורייה השמש לאט לאט נעלמת
ופתאום התשוקה חזרה.
סיפרתי לה מה אני עושה פה והיא סיפרה לי,
סיפרתי לה את געגועיי, את מכאוביי מהתקופה הזו של הלבד
וכרעתי ברך....
ככה,
מול כולם,
על הר מצדה,
מצאתי את האושר האמיתי בחיי.
החיפוש הזה, אחריי האושר, הוא חיפוש מתיש.
זה הוא מסע שלם שאתה צריך לעבור קודם עם עצמך ורק אז עם בן זוג.
האם אתה יכול להיות מאושר לבד?
האם רק בן זוגך לחיים יכול לתת לך את האושר האמיתי?
מה זה בדיוק אושר אמיתי?
מה המתכון לאושר האמיתי?
- משהו לעשות
- מישהו לאהוב
- משהו לצפות לו
עשיתי כל כך הרבה
והבנתי שאין לי אהבה אחרת חוץ ממנה.
הציפייה,
הציפייה שבסוף אמצא את מה שחיפשתי, השאירה אותי חי.
ומה חיפשתי?
ומה מצאתי?
כל המסע הזה מסתכם במשפט אחד;
אל תחכה שיקרה נס, תהיה הנס ותגשים את הבלתי יאומן.
אז היא אמרה כן? לא?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Shimon Cohen עקוב אחר Shimon
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
. ...
. ...
כלכך טוב ומדויק!
נשאבתי לקטע
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Shimon Cohen
יש לי יום הולדת היום
יש לי יום הולדת היום
מאת: Shimon Cohen
התחנה
התחנה
מאת: Shimon Cohen
לבד ברכבת הקלה
לבד ברכבת הקלה
מאת: Shimon Cohen
גמרתי
גמרתי
מאת: Shimon Cohen
טיולים
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
עצירה
עצירה
מאת: Shira Mualem
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan