כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

ילדה

בתוך לופ

פסיכולוג.
לא היה לי אף פעם פסיכולוג במסגרת הספציפית הזאת
אני לא אשקר שברגע שקיבלתי את הזימון לאיינטק
חיפשתי את השם שלו בגוגל, הוא היה נראה לי סוטה.
עכשיו הוא סתם נראה לי חנון מעצבן עם נעלי בלנסטון חורקות ומעצבנות שציפצפו כל הדרך לחדר שלו.
ובכל זאת, לחנון הזה יש פור עליי,
כי לא משנה כמה אני אקרא עליו בגוגל
זה כלום לעומת כמות האינפורמציה שיש במחלקה הספציפית הזאת עליי.
"לורן…" הפסיכולוג עם השם המוזר מנסה להחזיר אותי לשיחה
"זה טוב לי." אני חותמת
"למה זה טוב לך? מה היתרונות? את יכולה לספר לי?"
אני מגלגלת עיניים, מניחה שהוא רואה את זה
"המראה הנערי הזה, אפילו לא נערי ילדי, טוב לי."
אני מפמפמת לעצמי את זה במוח כבר שנים
חרטה
חתיכת סתומה מטומטמת
נאיבית
טיפשה חסרת מוח
'טוב לך'
כי לא פוגעים בילדים
אולי בחרת לשכוח
אולי בחרת להדחיק
אולי בחרת לחשוב שככה זה ומה נעשה
אנשים גדולים, סמכות גדולה
ואת קטנה וריקה
היית ונשארת.
"אני מבין, ומה הוא נותן לך?"
אני שותקת וככה גם הוא.
הוא נשען אחורה בכורסה שלו, מסדר את המשקפיים המכוערים שלו, מסגרת עבה שחורה ומכוערת.
דממה.
"לא נותן לי כלום."
הוא ממשיך להסתכל עליי, שותק
אז אני פשוט ממשיכה
"חשבתי שאי אפשר לפגוע בילדים, שלא פוגעים בילדים שזה נוראי לפגוע בילדים, כי הם חסרי ישע, וחשבתי שזה שומר ומגן עליי מכל עוולות העולם."
אני מסתכלת לו בעיניים מבעד למשקפיים הכעורים שלו.
מתה על זה.
לשמור על קשר עין תמיד.
לראות איך מסתכלים עליי,
כבר למדתי לזהות.
את הסוטים
את אלה שחושבים שאני קלת דעת קלולסית
את אלה שחושבים שהכל מושלם אצלי
את אלה שרואים ילדה יפה שיטחית וחלולה
את אלה שלא מבינים איך למישהי כמוני יש בעיות
את אלה שכן מבינים, ומנסים לנחש מה קרה לי
את אלה שחושבים שאני אמיצה וחזקה ואיך נשארתי בחיים עדיין, כל כך מעורר השראה.
מזהה את אלה שמרחמים עליי
אלה שמתים לשחק אותה אבירים ולהציל אותי
חושבים שאני מקרה הסעד שלהם
שמפחדים עליי
שעוד רגע אתמוטט, שעוד רגע אמות, נגיעה קטנה ואני מתפרקת ונשברת.
הוא ממשיך לשתוק ואני מתחילה לאכול סרטים
ויש לי שעה וחצי לשרוף איתו.
"בסדר הבנתי שזה לא נכון, חשבתי ככה בעבר. היום אני יודעת שפוגעים בילדים, היום אני יודעת
שזה לא משנה ושזה לא מגן עליי מכלום.
וכמות הילדים שפגעו בהם מרתיחה אותי ומעודדת את המחשבה שלי לעולם לא להביא ילד לעולם המקולקל הזה."
הוא מניח את האצבע שלו על הסנטר, ואני מנסה לא לגחך, כזה מבט של פסיכולוג, כזאת מימיקה מטומטמת
"ובך פגעו כשהיית ילדה?"
הוא שואל בהיסוס
"אני לא בטוחה.." אני קצת מהוססת "לאחרונה יש לי המון מחשבות או זכרונות אני לא יודעת מה בדיוק, קטועים כאלה." אני זורקת לחלל החדר ואחרי שניה מתחרטת, לא תיכננתי להכנס לזה.
"ואיפה זה פוגש אותך?"
לא.
רק לא השאלה האידיוטית הזאת.
"לא פוגש ולא כלום."
"אז היום, למרות ההבנה שפוגעים בילדים, את עדיין משמרת את המראה הילדי הזה, נאחזת בו, איפה הוא משרת אותך היום?"
"אני לא יודעת." אני מושכת בכתפיים בילדותיות
מחבקת את הידים אליי
"התנועה הזאת שאת עושה שאת מסתירה ידיים.. בשפה פסיכולוגית זה משול לרצון להתגונן, להסתיר."
יופי עכשיו הוא גם מומחה לשפת גוף.
אני משחררת את הידים מהר,
ובלי לשים לב אני חוזרת לזה כמה פעמים נוספות
"אני מניחה שנכון לעכשיו זה נוח לי, אפילו שאני יודעת שפוגעים בילדים, אפילו שמנסים לפגוע בי גם היום. אני יודעת שזה מנגנון מטומטם. אבל לא מצאתי משהו אחר, אז עד אז, שיהיה ילדה."
"ממה את מרגישה שאת צריכה להתגונן? למה את צריכה הגנה?"
אני שותקת
הוא שותק
רק בוחן אותי ואת שפת הגוף שלי
"אני רוצה שיפחדו.
שיפחדו לגעת.
שיפחדו לשבור
שיחשבו שזה סוטה
שיש בזה משהו חולני
אני רוצה שיניחו לי כבר."
אני רואה את הגורגרת שלו עולה ויורדת
בולע רוק.
"מי הם אלו שאת רוצה שיניחו לך?"
אני מסתכלת לרגע על הרצפה, מחזירה את המבט מהר חזרה אליו, שותקת.
שוב הידיים שלי שלובות וכבר לא אכפת לי, אני לא מרגישה בנוח לשחרר אותן.
הוא מביט בי
"ואת מרגישה מוגנת ככה? זה משרת את המטרה?"
הוא שואל בסוג של זהירות
"לא," אני נאנחת
"כי גם בילדים פוגעים, וזה לא משנה שאני אולי אישה בדמות ילדה, וזה לא משנה כמה אני נראת שבירה.
יש כאלה שזה לא מפריע להם, והם לא מפחדים.
והשבירות שלי, בתמהיל אישה שהיא ילדה אולי אפילו גורם להם לרצות לפגוע יותר, לנצל עד תום, את כל התום או מה שנשאר ממנו."
שוב מדברת בלי הפסקה, ככה זה תמיד כשאני חסרת ביטחון, מיליון מילים בדקה.
אני שותקת לרגע
"אבל זה בסדר אני לא סתומה, גם בילדים פוגעים.
וכנראה שהשבריריות שלי אפילו מדליקה חלק מהם,
ואני טרף קל. בעיניהם. אני יודעת שלא."
הוא מהנהן
"ולא מצליחים לפגוע בך?"
אני עוצרת שניה לחשוב, אני לא באמת בטוחה וכנראה לא באמת יודעת לזהות מתי זה עובר את האדישות שלי ומתי זה מפריע לי ואני סתם מדחיקה.
"לא חושבת, נראה לי שלמדתי לשמור על עצמי."
אני אומרת ותוך כדי עדיין מנסה להבין עם עצמי מה אני חושבת, אני מרגישה שיש לי עיסה במוח.
והשיחה ממשיכה וממשיכה וכנראה שזאת השעה וחצי הארוכות בחיי,
והמחלקה הזאת עושה לי כואב בלב, ובדרך לחדר שלו למרות ההפרדה הברורה בין המרפאה למחלקה, עברנו שם וראיתי אותן, את הבנות, את הצוות הסיעודי, את האחיות, ומדהים כמה כלום ושום דבר לא השתנה.
הוא מדבר על הילדות.
על החסכים.
על ההמנעות.
על מה שאני מנסה להשלים ולא מצליחה.
כי אני תקועה בלופ של הילדה בת ה16 ההיא
לפעמים מנטלית אפילו הילדה בת השלוש ששואלת את האמא הרוסיה והקרה שלה בדרך לגן אם היא אוהבת אותה, וזוכה לניעור מאחיזת היד ומבט כועס על עצם השאלה.
אני איפשהו שם.
בין הילדה הקטנה שרצתה להרגיש חום
לבין הנערה בת ה16 חסרת כל רסן
שהשיגה שליטה,
ויחד איתה נמחקה.
והפכה לדמות מטושטשת, לגרסה דלוחה, עצובה, אנמית וריקה של עצמה.
שברגע אחד איבדה את הכל.
והיום יוצא שאני מנסה לפצות
גם את הילדה הקטנה
גם את הנערה
וגם להיות מסוגלת להיות מישהי, איכשהו מתישהו, סתם מישהי
שיודעת להתמודד עם החיים האלה, שלא מפחדת להתבגר, שלא מפחדת לחיות.

אמא שלי מחכה לי במסדרון של המרפאה, יושבת באחד המקומות שמיועדים להמתנה, היא בפלאפון.
אני קוראת בשם הפרטי שלה, והיא מידית מורידה את הפלאפון ומסתכלת עליי, אני מרגישה את הלב שלה בשלי.
כואב לי, אז כואב גם לה.
חיבור מפחיד שיש בינינו.
היא לא שואלת שאלות.
היא רק מסמנת לי להתיישב לידה תופסת את היד הקרה שלי, גם שלה קרה.
היא משלבת את האצבעות שלה בשלי, מסתכלת עליי לרגע "אני אוהבת אותך, ילדה שלי…"

Loren .. עקוב אחר Loren
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
מישהי .
מישהי .
אין לי מילים אחרי קטע כזה.
כנות ברמה אחרת.
❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
Loren ..
Loren ..
לאביו ❤️
הגב
דווח
סיגל מור
סיגל מור
לפעמים יש טקסטים נדירים שגורמים לי לעצור נשימה מהרגע הראשון ועד האחרון
זה לגמרי היה כזה.
כולנו משמרים מנגנוני הגנה , בלי קשר הכרחי להאם הם עדיין תקפים או לא , לפעמים הביטחון הפנימי לא חשוב פחות מהמלחמה במפלצות בחוץ.
כמה שאת עמוקה ❤️
חיבוק ענק
הגב
דווח
2 אהבתי
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
ילדות
בסוף מתרגלים להכל
בסוף מתרגלים להכל
מאת: Asaf Goldstein
ואז את הגעת
ואז את הגעת
מאת: אתי בן ארויה
"מה ... בתולה"
"מה ... בתולה"
מאת: דפנה דניאל
טלפון ציבורי,
טלפון ציבורי,
מאת: someone else
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
שלושה ימים ותשע שעות
שלושה ימים ותשע שעות
מאת: Lelo Shem
לשני הגברים שאהבתי
לשני הגברים שאהבתי
מאת: בושמת ברהום
הלילה של יום שבת. יום ראשון בבוקר 3 באוגוסט.
הלילה של יום שבת. יום ראשון בבוקר 3 באוגוסט.
מאת: Lelo Shem
לנצח אהיה שלך אהובה
לנצח אהיה שלך אהובה
מאת: אנונימי אנונימי
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer