כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

הכותב הטרגי ואני.

איך הכל התחיל

אחרי לבטים הגעתי למסקנה שאני קנאי אני לא גאה בזה אבל אולי להתוודות זה חלק מתהליך השלמה של הלבד שלי. כמה אפשר להגיד שטוב לי מתברר שמחשבה לא יוצרת מציאות שהמציאות רע לי שאני רואה אחרים שטוב להם. זה שאני אשקר לעצמי לא יהפוך את השקר לאמת ולפעמים האמת מרה וחמוצה בשביל לעכל אותה. ומה שמשגע אותי זה שאני לא יודע אם רע לי בגלל שלא טוב לי? ואני חושב שהתעללות הכי מענה זו תחושת ההחמצה שאתה רואה אנשים שטוב להם ובמקום לשמוח בשמחתם כואב לך שטוב להם, כי גם אתה יכולת להיות במקומו אבל בחרת שלא. לדעתי זה היה בבית ספר הצגת סיום הלימודים התלמידים היו צריכים לבטא רגש מסווים ואני נגרלתי להיות העצב לא ידעתי שהבחירה הזו בי תאזוק אותי אם כותב טרגי 28 שנה אחר כך, לא ידעתי שהתפקיד ידרוש ממני להקריב את חיי ולחיות את חייו. בעוד שתלמידים ביטאו את הרגש שלהם בצורה משכנעת אני התקשיתי לגלם את העצב איך מישהו יכול להיות שמח ולהיות עצוב איך עושים את המעבר בצורה חלקה, זה לא הולך ביחד.

המורה ביקשה ממני להתאמן ולתרגל עצבות היא לקחה אותי כפרויקט בבית ספר הייתי תחת השגחה לפעמים בהפסקות היא הייתה מרגלת אחרי. מין מעקב קפדני שלחייך נאסר עלי בפומבי אפילו לצחוק בגלוי היא לא הרשתה לי. תמיד הזכירה לי שעצב זה רגש מופנם שלא מביא את רגשותיו באופן בולט אתה צריך להתבודד. זכור מי אתה ואת מי אתה אמור לייצג לא תיארתי לעצמי שלהיות עצב זה דבר כל כך אינטנסיבי? אז במקום לחשוב על דברים שמשמחים חשבתי על דברים שאותי מעציבים, בכל זאת הייתי צריך לגלם את התפקיד המיוסר בצורה אמינה. שככול שנכנסתי לדמות ככה השמחה התרחקה ממני שלא יהיו לי הסחות דעת. וככול שהתעמקתי, חפרתי וחקרתי נפער בור ונפלתי פנימה לתוך תהום. האור התרחק ולבסוף והחור נאטם מקום אפל. קול ענה ברוך הבא לעולמי הטרגי פה תיחשף לעצובות כמו שלא הכרת, פה תמצא את התשובות לשאלות שלא שאלת. פה תפגוש את העצבות לעומק רק כאשר תחוש אותה.

הייתה דלת והיה כתוב עליה לאמיצים בלבד מה יש מאחורי הדלת שאלתי אתה מוזמן לגלות הקול ענה השאלה היא האם יש לך אומץ לפתוח אותה ולהיכנס פנימה? פתחתי את הדלת וראיתי מאות נרות נשמה המקום היה ענקי בכל פינה ראיתי אנשים שהם ספק חיים ספק מתים רזים, שלדים מהלכים שגופם גווע איבדו את טעם החיים יותר מדויק לתאר אותם כאנשים מתים מהלכים כי למרות שיש להם דופק נשימה ותזוזה הגוף מראה סימני גסיסה שהגוף לאט דועך ונעלם, שחסרה להם אנרגיה. שמעתי לראשונה קולות של יבבות אנשים שמתייפחים ואנשים חדשים שמגיעים ומצטרפים אחרי שבישרו להם שעוד אחד בני משפחתם מת. ובוכים ומייללים בלי הספקה, והכל בווליום רועש קולני, צעקני וצווחני מרוב הקולות שלהם התקשיתי לשמוע את עצמי שהקולות שלהם רק מתחזקים. אני הולך בתוך שלוליות שזורמות לתוך ים של דמעות שיורדות מאנשים שאיבדו את הצבע בעיניים שהשתנו לאדומות. מתפרקים, מרוסקים, משתטחים על הקברים ולא מרפים אנשים מתאבלים ומתייסרים שזועקים לעזרה וכאלה במצוקה, כולם כלואים עם סורגים וידיים נוגעות בי מנסות לתפוס ולמשוך אותי אבל אני מצליח להתנער מהם.

אני שואל את הקול למה הם כלואים מה הם עשו שמגיע להם להיות בכלא? הקול ענה לי שהם בוחרים לחיות בתוך הכלא, כולם פה מרצון הם חופשיים ללכת מתי שהם רוצים הם פה מבחירה. בחירה? אני לא מבין מי המשוגע שירצה להישאר כאן זה הזוי, פסיכי בלתי נתפס אף אחד לא יסכים להיות כאן עם לא מיתוך כפייה. הקול ענה אולי זה מיתוך הפחד לשכוח, הם חוששים לא לזכור ופה הם מנציחים אותם. אבל זה לא יקים את המתים לתחייה ועדיין פה זה סוג של נחמה עבורם המחנה המשותף בניהם שכולם שכלו מישהו ופה יש מי שישתתף בצערם, יתמוך בהם יבין אותם פה הם מעודדים אחד את השני. אבל למה הם לא הולכים? הקול ענה אתה רואה את שביל הנרות האורך ברגע שהם ילכו הנר יכבה ויישאר רק זיכרון מעורפל וכאן הנר דולק כל עוד הם כאן. פה הם זוכרים לא נזכרים פה הם מתגעגעים ולא שוכחים. הגעתי ליציאה המראות לא מרפות ממני שקולות עדיין צורמות באוזניי, הקול ענה לפני שאתה הולך אני רוצה להעניק לך מזכרת ממני שיהיה לך כדאי שתזכור ולא תשכח גם שאתה תהיה למעלה ואני למטה.

הקול חשף שיניים ונתן לי נשיכה בצוואר הרגשתי שאני משתנה הגוון של הגוף שלי מתחלף הראש מטושטש ומסוחרר ובלי להבין איבדתי הכרה והתעלפתי. שהתעוררתי הייתי בכיתה איזה חיזיון כאילו שהייתי ער אבל בתוך חלום ואני רק זוכר נבואה מישהו שהעביר משהו ממנו אלי? היינו בחזרה הגנרלית כולם התאמנו והיו מאוד מנוסים, ואני עדיין ניסיתי להשתחל לדמות פתאום קרתה תפנית לא צפויה משהו קרה פתאום העצב היה אותנטי הרגשתי שהעצבות זה חלק בלתי נפרד ממני המורה התלהבה הייתה המומה שהדמות כאילו הוכנה בשבילי, נתפרה עבורי, נכתבה למעני. המורה הייתה מרוצה אמרה לי שאני מקצוען איך שאני במיומנות יודע להיות עצוב בצורה כל כך אמינה. מחמאה מוזרה שחייכתי המורה העירה ואמרה לי תשתדל שלא לחייך אל תקלקל את העבודה של הדמות שלך ובין רגע במקום לשחק את הדמות נהפכתי לדמות העצובה בלימודים, בהפסקה, בבית במקום להתאמן בלא לחייך הרגשתי שאני לא צריך להתאמץ ולהשקיע מאמץ שהשפתיים הורדמו ומנעו ממני להניע אותן.

עושה פרצופים מוזרים, מעוות את הפנים משתדל לחייך אבל אף אחד מהם לא יוצר חיוך, אז אני מנסה להעתיק לשחזר לפי תמונות את החיוך את העיקום של הפה לבסוף הצלחתי אחרי מאבק עיקש לעשות חיוך מעובד, מלאכותי ולא אמיתי בניגוד לרצוני שאני מזייף חיוך כמו משימה, שזה לא מגיע בטבעיות אלה מיתוך סיבולת שהפה שהשפתיים מושכות למטה. הכל בראש זה לא יכול להיות שמתי קטעי סטנדאפ ביוטיוב אבל שום דבר לא הצליח להצחיק אותי, במקום צחוק יצא לי גיחוך שמתי מוזיקה שמחה זה בוודאי ישנה את האווירה אבל במקום מילים יצאו רק מנגינות מלנכוליות. לקחתי שני אקמול והלכת לישון אולי מחר בבוקר אני יקום מהסיוט הזה כי זה רק משחק וזה רק תפקיד זה לא מי שאני. אני לא בחרתי להיות העצב נידבו אותי הם גרמו לי להשתתף, אז מה פשעי או חטאי שמגיע לי כזה עונש במה אני נאשם והאם העונש לא מוגזם? שאני אראה את השמחה דרך עיניים של אחרים. קמתי בבוקר מנסה שוב לחייך אבל השפתיים בשיתוק, הפה לא מגיב.

התארגנתי להצגה בעוד שכולם לובשים את הדמות שלהם מדקלמים את השורות שלהם. בעוד שהדמות שלי הושתלה לי, השתלטה עלי, נהפכו היוצרות חייתי בתוך הדמות ולא בתור אלון שהכל מדכא נהפך למייאש. המורה דיברה כנראה הייתה עסוקה ואני התפרצתי לשיחה ראיתי שאני מפריע לה המורה כעסה זה מקרה חירום אמרתי, אתה צריך ללמוד לכבד אב.. המורה קטעה אותי די אלון מספיק! את לא מבינה אני לא מצליח לחייך. המורה צחקה "בוודאי שלא אתה העצב" המורה לא התייחסה לטענותיי ברצינות שבוטלו ונדחו על ידה כנראה חשבה חשבה כנראה שאני סתם מקטר וזירזה אותי ללכת למאחורי הקלעים להתכונן. המסך הורם והתחילה ההצגה וזה מוזר איך העצב תופס את מרכז הבמה קל להתחבר לעצב ושם ראיתי הזדהות איך העיניים של הצופים מהופנטות ממני. בסיום ההצגה שהשתחוותי קיבלתי המון מחיאות כפיים ותשואות בסיום הגיעו המון אנשים ושיבחו אותי על יכולות המשחק שלי, אפילו המורה חיבקה אותי ואמרה לי "היית הכוכב ועכשיו מותר לך לחייך עדיין שרוי בתפקיד הא? ידעתי שאפשר לסמוך עלייך" והלכה.

אז איך ממשיכים מכאן? כי להיות בדיכאון תמידי זה לא פתרון שהמוות קורץ לך מבעד לחלון כי אז במקום לבכות על מר גורלי פרקתי על ידי כתיבה התמכרתי לזה ופתאום נוצר בתוכי שסוג של תהליך הפריה כותב טרגי שזה היה מתבקש לייצר מישהו שדומה לי כאילו שעשו לנו שידוך התאמה הריקנות הגיעה בתור הכותב הטרגי שליווה אותי לאורך חיי. אז אני לא יודע אם אני עדיין משחק אותה אבל אני אלוף בלהעמיד פנים הכותב עשה עבודה יסודית הרחיק את כולם וגרם לי להיות תלוי בו, בכלום. ולכן האושר מבחינתי דילמה כי ברגע שאני אאבד אותו לא יישאר ממני זכר אני התפוגג אין מקום לאלון שכל הקיום שלי מבוסס עליו.

Alon PAGLIN עקוב אחר Alon
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
It’s bullshit
It’s bullshit
בסוף הצבע השחור נדבק גם אם הקיר במקורו לבן.
Be careful :)
הגב
דווח
2 אהבתי
סיגל מור
סיגל מור
כתיבה היא כלי נהדר לפריקת כאב , אבל כאב הוא לא מטרה בפני עצמה לצורך כתיבה.
מאחלת לך אושר :)
ולגבי הכתיבה? תמיד יש רגעים עצובים בחיים , ככה שגם אם תבחר להיות מאושר , לא תאבד את הכותב הטרגי, הוא פשוט יצוץ לבקר לעיתים נדירות יותר
הגב
דווח
1 אהבתי
Alon PAGLIN
Alon PAGLIN
אני לא יכול בלעדיו, לוותר אליו אני לא מסוגל, אני שונא אותו אבל זקוק לו.
לפחות לך אין כותב כזה את עצמאית אני תלוי בו.
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Alon PAGLIN
זה בידיים שלך מה אתה מחליט אלון!
זה בידיים שלך מה אתה מחליט אלון!
מאת: Alon PAGLIN
סליחה אבא סליחה.
סליחה אבא סליחה.
מאת: Alon PAGLIN
שחר של יום חדש
שחר של יום חדש
מאת: Alon PAGLIN
הילדה בת 30
הילדה בת 30
מאת: Alon PAGLIN
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D