כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

"הוא זרק את השירים"

קולות רקע

כבר 48 שעות מאז שנתתי לנמרוד את שני השירים שכתבתי עליו (מתוך כמה אני לא יודעת, לא ספרתי).

לא אכלתי 24 שעות. אוכל=שמחה. אני עצובה.
לפי תיאוריית הפלמינגו, אני אפורה כמו החיה האהובה עלי וחוזרת להיות ורודה רק אחרי שאני אוכלת ושמחה.

וקולות הרקע הם חזקים. רעשים.

"הוא זרק את השירים"
"הוא לא קרא בכלל"
"לא מגיע לו לקבל משהו אישי כל כך ממך"
"איך הוא לא חסם ומחק אותך ברשתות החברתיות עדיין?"
"הלחצת אותו"
"עזבי אותך, הוא לא חושב על זה בכלל"

והיום הוא העלה סטורי אחד עם הנקבה האהובה עליו: הכלבה של אחותו. חייכתי לעצמי, ואז נזכרתי במציאות וחזרתי לבכות, כמעט לא יוצאת מהבית. מהמיטה. בפנטזיה שלי הוא אמור היה להתקשר, להתרגש... נתתי לו את הלב שלי! האמיתי! למה זה מגיע לי? מגיעה לי הודעה אכזרית כל כך? כל פעם כששביב של תקווה נכנס, אני נכנסת אל ההודעה שלו. היא מכבה אותי, כמו החיים שיהיו עכשיו.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה