כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 1

איבדתי אותך

לפחות ניצחתי במשחק

יום ראשון.
12/9.
20:15
כיכר המדינה.

אני נוסעת לפגישה עם הפסיכיאטר שלי, חברה טובה אילצה אותי לקבוע את הפגישה הזאת אחרי שקצת איבדתי שליטה.
היא לא הסתפקה בזה והצטרפה אליי לוודא שאני אכן הולכת, ונכנסת לפגישה עצמה.
אנחנו נוסעות ומדברות על הכל רק לא מה שמטריד אותי.
זה טוב.
אנחנו מגיעות קצת לפני הזמן, קבעתי איתו ל21:00
כל הכיכר כבר סגורה אז אין סיבוב ג׳וצי ואיב סאן לורן,
אולי עדיף.

אני דפוקה כל כך, לילה לפני, לא יכולתי לישון
חשבתי על השיחה הזאת בלי הפסקה,
הבנתי שזה יהיה לי קל יותר אם אהפוך את למשחק.
עשיתי רשימה של מילים שאני רוצה שהוא יגיד לי.
חשבתי על הדרכים בהן אני אוכל להוציא אותן ממנו,
הוא תמיד טען שאני מניפולטיבית, אז זה הזמן להוכיח שאולי כן, או שזאת לא הוכחה לכלום. לא יודעת.

21:00
מחוץ לקליניקה.

החברה הטובה שהיא היחידה בחיים שלי שיודעת על התקופה הזאת, ומה שקורה לי בה, יושבת לידי.
היא מניחה את כף ידה על זו שלי, גורמת לי להביט בה,
"היי, אני גאה בך שאת עושה את זה." היא מחייכת,
היא משלבת את האצבעות שלה באלו שלי ואיכשהו מסובבת את היד שלי, היא מסתכלת על החלק האחורי של יד ימין שלי, בוחנת ממש.
"מה את חושבת שהוא יגיד על זה?" היא שואלת, לא מורידה את העיניים שלה מהיד שלי, אני מתנערת קצת מהמגע שלה והיא מרפה.
"מניחה שזה יפתיע אותו, או שלא. לא יודעת. הוא גם ככה יודע הכל לפני." אני נאנחת, אני מרגישה לחץ.

21:11.
הדלת נפתחת.

"לורן." הוא קורא בשם שלי "את מוזמנת להכנס."
אני מתיישבת בצד של המטופלים, מחכה.
הוא עסוק בלקשר את האינפורמציה הרפואית שלי, למחשב הנייד שמונח על השולחן של המטפל.
"אז מה שלומך לורן?"
הוא מתיישב ממולי, מיישר מבט, זה מפחיד קצת.
אל תפחדי אני אומרת לעצמי בראש, זה רק משחק.
תגרמי לו להגיד את המילים ברשימה, תנצחי.
וככה גם החברה שמחכה בחוץ תירגע.
מעולה. תשארי מפוקסת בזה.
הוא מכחכח בגרונו, ואני שבה להביט בו, בתוך העיניים.
"כן דוקטור?"
"שאלתי מה שלומך." הוא חוזר על השאלה רק שהפעם היא לא באמת שאלה.
אני מתחילה לחפור בלי הפסקה, מסתכלת לו בעיניים
מדברת בשטף דיבור, בביטחון, אני מדברת על כל מיני דברים, זה קטע כזה אצלי לכפר על חוסר הביטחון הנוראי שלי בזה שאני פשוט מדברת בביטחון,
מנסה לשדר לכולם שהכל טוב, אני בטוב, אני בסדר.
מידי פעם אני רואה שאני מצליחה לעלות לו חיוך על השפתיים, תוך כדי שאני מספרת על האירועים שגרמו לי להגיע למצב הזה.
הוא מקליד במחשב הנייד שלו, ומידי פעם מגיב.
"איבדתי אותך."
הוא פתאום פולט.
"מה איזה חלק?" אני פתאום מרגישה חסרת ביטחון,
בטח עכשיו יגיע השלב הקשה, זה עם השאלות.
"את סירבת להצעה שלי, להיות מטופלת במרפאה של המחלקה, הצעתי לך להצטרף, והדבר היחידי שאני ביקשתי ממך בתמורה היה להוציא טופס 17 ולהתחיל טיפול." הוא מסתכל עליי, מחכה לתשובה.
"לורן," הוא חוזר למקד אותי בו אני בולעת רוק, לא מגיבה, פתאום אין לי נאום לשאת.
שתיקה.
הוא מסתכל עליי משלב את הזרועות שלו זו בזו ומביט בי. ואו, כמה שהוא התבגר, הזדקן אפילו.
צריכה לבדוק בגוגל אחרי זה בן כמה הוא, מעניין.
הוא עדיין גבר מרשים, נאה, כריזמטי, אתלטי אפילו.
הוא ממשיך להביט בי, ממתין לתגובה.
"כן דוקטור גור?" אני מלמלת חרישית.
"למה באת לפה? את לא רוצה טיפול."
זה מעצבן אותי.
הוא יודע למה באתי לפה, דיברנו על זה בטלפון ובהודעות טקסט והוא יודע מה קרה.
הוא, החברה שבחוץ, ועוד מישהו שלא נמצא בסביבה שלי, רק הם יודעים. הוא שותף סוד, איך הוא מזלזל בזה ככה.
אני לוקחת אוויר
"אתה יודע למה באתי." אני אומרת ישירות אליו "הסברתי לך את הסיטואציה בטלפון, זאת הסיבה שבכלל הסכמת לקבל אותי היום, לא?"
אני נעשת מבולבלת.
הרשימה. לורן תחשבי על הרשימה.
"זה לא סוד שיש לי חיבה מסויימת אלייך לורן, לא פעם אפילו וויתרתי על שיקולים מקצועיים למענך, את יודעת שלא היית מטופלת קלה, ואני לא מאשים אותך."
"אני יודעת."
"את בחורה מבריקה, אני יושב מולך ואני רואה כמה שהתבגרת, יש לך עוד הרבה בשביל להתבגר, עוד דרך ארוכה, אבל זה אפשרי, אם תסכימי לקבל עזרה. את יודעת שאני אעמוד מאחורייך, אשים אותך בראש סדרי העדיפויות, הבטחתי לך." הקול שלו מאיים, המבט מאיים.
"ואני יודע שלא היית באה לפה, אם ההפרעה הייתה עובדת כמו שאת רוצה שהיא תעבוד."
אני מגחכת, הוא מכיר אותי טוב מידי.
"אז אתה חושב שבאתי לפה כי איבדתי שליטה?"
אני שואלת, יודעת שזה נכון, אני פה, ובחיים לא הייתי פה אם הכל היה עובד כרגיל, וההפרעה הייתה מתפקדת.
הוא מחייך חיוך צדדי כזה רק עם הזווית של הפה,
"אני חושב שהתשובה ברורה, לא ככה לורן?"
הוא נשמע זחוח.
"הצעתי לך את הטיפול המרפאתי, זה שמיועד לחולות ממושכות ואת פש-"
"לא לא." אני קוטעת אותו בגסות, "אל תגיד לי ממושכות,
אל תשתמש איתי במילים מכובסות. אני יודעת איך קראו ליחידה הזאת לפני שהחלפת לה את השם."
"אז את יודעת." הוא לוקח נשימה עמוקה "זאת אותה המשמעות."
"לא זו לא." אני מתעקשת "יש סיבה ששינתם את השם, יש סיבה שזה עורר אנטיגוניזם. אבל זה בסדר, אני יודעת מה אני."
"מודעות זה חשוב." הוא כזה רציני.
"אז תגיד לי את זה, תגיד לי שזה מה שאתה חושב שאני." אני מתעקשת שוב.
"לורן." הוא נאנח "זה לא סוד, זה לא סוד שאת חולה, אפילו מאוד חולה, זה לא סוד שהמחלה הזאת מלווה אותך מגיל מאוד צעיר, כבר עשור, אז כן אם את רוצה שאשתמש במינוח הספציפי הזה, למרות שמבחינתי את חולה ממושכת, אחת כזאת שחולה הרבה זמן, זמן מתמשך את מבינה?" הוא מחפש את האישור בעיינים שלי.
"אני מבינה. ובכל זאת אני רוצה שתגיד את זה."
“המחלה אצלך כרונית, את חולה כרונית."
אני מתרצה ומחייכת, מטופש כל כך, לא סיבה לגיטימית להרגיש סיפוק.
"אני מודה לך על הכנות."
"אני מצפה לאותה מידת כנות גם מצידך, אני יודע כמה שזה קשה, ושהמחלה הזאת יכולה להפוך את האדם הכי הגון לשקרן מדופלם." הוא מסתכל עליי כאילו מחכה שאתוודה על משהו.
"אני מאוד גלויה איתך דוקטור."
"אז את מוכנה להודות שאת פה כי ההפרעה לא מסתדרת לך כמו שהיית רוצה?"
אני בולעת רוק, שותקת. מרגישה חנוקה.
"אני פשוט צריכה עזרה."
"לא." הוא שולל "זאת מניפולציה שאת מפעילה עליי, את מצפה ממני שבתור דוקטור אני אתקן את הפגם הזה שמפריע לך להתנהל עם ההפרעה כמו שהיית רוצה, את לא רוצה לטפל בעצמך. את רוצה להמשיך עם האנורקסיה ללא הפרעות."
אוף איתו. הכל הוא יודע. הכל הוא מבין.
"כנראה…" אני ממלמלת "אבל אני כרונית אז זה הגיוני לא?" אני מחייכת, הוא לא מחייך בחזרה.
"גם חולות ממושכות, סליחה כרוניות, צריכות טיפול כשהמצב מחמיר, זה לא מבטיח החלמה, אבל זה כן מקנה מרחב נשימה."
"אז אין תקווה." אני פולטת בקור רוח
"כשאני מסתכל לך בעיניים לורן, אני נזכר באותה ילדה בת 17 שישבה במשרד שלי, האמנתי בילדה הזאת, ואני מאמין בבחורה שהילדה הזאת גדלה להיות. מובן שיש תקווה. אחרת מעולם לא הייתי מתאמץ כל כך,
ואת יודעת כמה התגמשתי עבורך, רק כי האמנתי בך."
"איבדתי אותך."
אני פולטת
"מה לא היה ברור?"
"אם אתה מאמין בי, אז למה אתה מציע לי טיפול לחולות כרוניות, אתה מפחד שאני אשחית את הנפשות של החולות שיכולות לצאת מזה, אלו שאתה באמת מאמין שיש להן סיכוי?"
הוא לא עונה לי. מקליד במחשב.
"לורן זאת ההצעה שלי, והיא סופית. אני לא קוסם. אני פסיכיאטר, ואני מבין דבר או שניים בקשר להפרעות אכילה, ואני מכיר אותך לא מעט זמן גם כן."
"אז אין תקווה?" אני בשלי.
"זה לא מה שאני אמרתי, אבל אני לא הולך לתת לך פתרונות קסם איך להיפתר מהדבר הזה שמפריע לך לנהל את ההפרעה לפי מורת רוח."
אני נאנחת זה כזה מעצבן, הוא מעצבן. ומפחיד.
"קומי."
"נגמר לנו הזמן?"
"לא." פשוט תקומי ותגשי אליי, הוא בעצמו קם כבר.
"ידיים אליי בבקשה." הוא מבקש בטון דורש כשאני מולו
הוא בוחן, שולף כפפה מהכיס, מלביש אותה על כף ידו ומעביר אצבע על אותם מקומות. אני מאבדת קצת ריכוז.
הוא משחרר ומתרחק ממני, זורק את הכפפה ומתיישב.
"את צריכה טיפול כולל, טיפול ריגשי, טיפול דיאטטי, ליווי בקבוצת תמיכה. רק אני לבדי לא יכול לעזור לך, זה לא הפיתרון."
"אז?" אני מתיישבת ממולו שוב אחרי שעמדתי כמו סתומה בזמן שהוא הקליד במחשב.
"אם זה ימשיך לקרות ואת תסרבי לקבל טיפול, לא תהיה לי ברירה אלא להתערב, לדווח."
"אני לא קטינה, אני מקבלת את ההחלטות שלי לבד."
אני כל כך כועסת.
"את לא קטינה, אבל החשיבה שלך מוטעת, היא משובשת בגלל ההפרעה"
אני מגחכת "אז תגיד אותי לאמא שלי?"
"לורן." הוא מרצין "את בחורה מבריקה כמו שכבר אמרתי לך, מאוד חכמה, רהוטה, אינטליגנטית, רגישה, אני אפילו רואה כמה התבגרת ברמת השיח איתך, את כבר לא ילדה, את בחורה בוגרת ואני לא מזלזל בך לרגע, אבל ההפרעה פוגעת בכושר השיפוט שלך, ובמקרה כזה אני אצטרך לדווח, וזה יכול להיות דיווח לפסיכיאטר המחוזי."
אני מרגישה מחנק.
"איבדתי אותך."
אני ממלמלת.
"את לא הילדה בת ה17 שהתווכחה איתי שאין לה אנורקסיה בכלל, את מודעת, את בחורה צעירה שמודעת לחולשות ולחוזקות שלה, ואני רוצה לראות אותך אם כמה שזה מאיים עבורך הופכת לאישה צעירה ומצליחה, כי אני מאמין בך ובכישורים שלך, זאת החובה שלי לדאוג לך שתגיעי לשם."
"אני לא יודעת." אני פולטת "ואם אסרב?"
"אז אני לא אהיה זה שיטפל בך, מצטער לורן. עם כל החיבה שלי אלייך, עם כל הרצון לנסות לעזור לך, לבד אני לא יכול, ובמצבך גם את לא יכולה."
"אני מבינה."
"אני שמח שיש בינינו הבנה," הוא מסתכל על השעון
"אם תבחרי שלא לטפל בעצמך בכל הרבדים, אני לא אוכל לטפל בך גם."
אני מהנהנת להסכמה.
הזמן שלנו נגמר, אני רואה את זה בשעון הקיר
"תחשבי על זה בסדר?" הוא מסכם, וקם לשולחן העבודה איפה שהמחשב הנייח.
"את חשובה לי, בגלל זה אני לא הולך איתך בדרך הקלה, אני מקווה שאת מבינה את זה."
אני קמה, מוציאה 1200 שקל ומניחה אותם על השולחן שלו. מחכה קצת עד שיוציא את הטפסים שהוא מעוניין שאעיין בהם בקשר לטיפול המרפאתי במחלקה של הכרוניות, וקבלה, הוא מדפיס את הדפים ומוסר לי אותם.
"תעשי החלטות חכמות לורן, אני מאמין שאת מסוגלת."
אני מהננת מתקדמת לכיוון דלת היציאה,
חושבת שהצלחתי להוציא ממנו את רוב המילים שרציתי,
"אתה חושב שאני מקסימה?" אני פתאום שואלת בלי שום קשר.
הוא מחייך חיוך גדול הפעם "מקסימה לחלוטיין."
"תודה איתן"
אני אומרת בסיפוק כשאני יוצאת.

"איתן?" החברה שחיכתה לי בחוץ קופצת עליי
"מי זה איתן?"
אני מחייכת "זה השם הפרטי שלו."
היא נראת מבולבלת, כנראה איבדה אותי גם.

לפחות ניצחתי במשחק

Loren .. עקוב אחר Loren
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Kipod Kipod
Kipod Kipod
איזו כתיבה מבריקה, ואת לגמרי מקסימה! רק תאמיני בעצמך, את גדולה מהחיים לורני❤
הגב
דווח
מר ברגר
מר ברגר
מרתק. מדהימה.
הגב
דווח
Johnny Walker
Johnny Walker
השארת אותי בלי מילים, מבריקה.
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
Loren ..
בדיחה
בדיחה
מאת: Loren ..
מראה
מראה
מאת: Loren ..
מוות
מוות
מאת: Loren ..
מישהו פעם
מישהו פעם
מאת: Loren ..
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan