כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

אלימות כהכלה

צדדים אחרים בזוגיות

זה לא חייב להיות ככה", המשפט הזה מהדהד בראש, מלווה את החלומות של הבוקר המוקדם.

אתמול קרה משהו בטיפול הפסיכולוגי שלא קרה מעולם. המטפלת פשוט עצרה באמצע וחשפה שהיא דואגת לי. זה קרה בעקבות החשיפה שלי על כך שככל שהטיפול נמשך אני מרגישה יותר "לא בסדר" ואפילו לא מפחדת לומר "מטורללת". היא סיפרה כמה אנשים פנו בשנה וחצי האחרונות- מאז פרוץ הקורונה- לקבלת טיפול. כל המרפאות מלאות, יש תורים בשירותים הציבוריים... אבל היא בוחרת להיעצר על החלק של עניין החברות, ולא חברות FRIENDS, אלה שכבר אין לי. חברות של בן ובת. זוגיות בהתחלה שלה.

חוויתי אלימות מילולית בזוגיות. זה היה לפני שנתיים בדיוק, ספטמבר 2019. הייתי בהתקף חרדה עצום ובמקום לקבל הכלה- קיבלתי קללה. וצעקות. הרבה צעקות. אני לא יודעת מאיפה הגיע הכוח, אבל קמתי והלכתי. לא חזרתי. הוא ניסה לפייס, ניסה לדבר איתי מחדש. אני לא הסכמתי. אמרתי שזה קו אדום מבחינתי.
אני זוכרת את עצמי רועדת מולו, והוא צועק וצועק וצועק. למי זה מגיע? והדמעות זלגו, המסקרה היוקרתית צבעה לי את הפרצוף בשחור. ראיתי שחור. בגללו.

חזרה לחדר בקליניקה. לטיפול.
"את מעלה משהו מדאיג," היא הסתכלה לי עמוק בעיניים. "את אמנם כבר נמצאת בשלב שאת מבינה שזהו, אבל את עדיין מדברת על זה שמבחינתך אלימות אמורה להיות קבלה כי את מגיעה "פגומה" עם התקפי חרדה. זה לא אמור להיות ככה. בכלל לא. חיבוק זה הכלה."
נשכתי את השפה במשך שניות ארוכות ובסוף סיפרתי את מה שלא סיפרתי לאף חברה שהייתה אז. הן גם ככה מרוכזות בעצמן, חשבתי בימים ההם, למה לספר להן משהו כזה? המחשבות האפלות שלא חולפות, אחרי שכבר חוויתי מבטים מפחידים ולא התייחסתי, ואז הגיע הפעם ההיא שהוא נתקע בי בכוונה כדי לסמן שהוא שם. ופתאום אני רואה אותו מרביץ פעם אחת מרביץ, פעם שנייה, דוחף את ההוא... לא שולט בעצבים שלו, שנמצאים שם מתחת לדמות השקטה והמופנמת שהתאהבתי בה.
"אני מפחדת שירביץ לי כשהוא יהיה ברגע של עצבים. כשראיתי את זה קורה- החיוך שלי נבלע. כבר לא יכולתי להסתכל עליו בעיניים מאוהבות שרוצות להיות צמודות אליו, אלא בעיניים שונאות שרק רוצות להתרחק. אבל זה כבר לא משנה. אנחנו מדברות על משהו שלא יקרה," מלמלתי. הבושה להסתכל לה בעיניים צרבה.
ושוב הוזכרו הנורות האדומות, ולא, לא מדובר בנורות בצורת לב שבאות כשרשרת לדים או משהו כזה. אני מעדיפה לא לפרט אותן כאן.

שחור זה צבע קודר.
אדום מסמל דם.
תמיד אומרים על נשים שחוו אלימות במערכת יחסים איך הן לא שמו לב קודם? ואולי אני סתם מגזימה? ואולי המטפלת העלתה דברים לא נכונים? למה אף אחד לא מדבר על צדדים אחרים בזוגיות, ורק מספר שהכל מושלם? והאם התקפי החרדה שלי שיבשו לגמרי את הדעת עד כדי כך, או שאולי התחלתי לראות גם צבעים אחרים?

זה לא חייב להיות ככה", המשפט הזה מהדהד בראש, מלווה את החלומות של הבוקר המוקדם.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Dani-din .
Dani-din .
ואוו, צמררת אותי ממש ממש. אני כל כך מזדהה.
יש כל כך הרבה בושה, ואשמה, בכל מה שקשור לזוגיות אלימה.
לא רוצים לספר לאף אחד, גם לא לאנשים הכי קרובים אליך. בעיקר לא להם. ובעיקר מנסים לראות את הטוב, להיאחז בצדדים היפים.
וגם- אנחנו בדור כזה שמחצין הכל, ומשקר המון. מראים רק את מה שיפה ונוצץ ואת "הכביסה המלוכלכת" מחביאים בבית. במקום להראות שגם בלהתמודד עם קושי יש יופי.
"זה לא חייב להיות ככה" זה משפט חשוב, מזכיר שהכוח בידיים שלנו ועם כמה שזה כבד, זה נותן איזושהי תקווה שאפשר גם אחרת...
חיבוק
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אני הרגשתי בושה לפתוח את זה עם הפסיכולוגית שלי
הגב
דווח
Dani-din .
Dani-din .
מובן מאוד. גם מול עצמנו לומר בכל רם זה קשה.
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema