יתושים
אחרי שהכרתי אותך יתושים דווקא לא היו כאלה מטרידים. כל פעם שהיה נכנס לנו לחדר איזה יתושון מסכן, היית נכנס למצב מלחמה
אני שונאת יתושים. בעיקר באמצע הלילה.
לפני שהכרתי אותך הלילות שבהם היה לי יתוש מזמזם מסביב לאוזן היו נוראיים, והייתי מוצאת את עצמי מתכסה בשמיכה ורק האף נשאר בחוץ בשביל קצת אוויר כדי שחס וחלילה לא אתעורר עם עקיצה עצומה על המצח.
בבוקר המצח היה בסדר לעומת הרגליים שלי שהתגלו עליהן בלוטות אדומות ומגרדות שרק חיכו שמישהו יצייר בינהן קו ותיווצר איזו צורה מצחיקה.
בכל מקרה, אחרי שהכרתי אותך יתושים דווקא לא היו כאלה מטרידים. כל פעם שהיה נכנס לנו לחדר איזה יתושון מסכן,
היית נכנס למצב מלחמה "אין מצב שאני מוותר, אני לא הולך לישון עד שהוא לא מת" היית אומר,
ומלבד זה שנקרעתי מצחוק לראות אותך מפזז בחדר בלי חולצה ומנסה לחסל אותו על ידי קפיצות מגוחכות בין המיטה לתקרה, גם אהבתי את תחושת הבטחון שנתת לי.
היא לא באה רק על ידי הריגת יתושים שלא שפר עליהם מזלם באמצע הלילה כמובן, אבל הרגשתי מוגנת,
הרגשתי שתמיד תהיה שם להציל אותי מול כל דבר,
מול יתושים,
מול אנשים רעים
ומול עצמי בעיקר.
ועכשיו כשאתה כבר לא פה, אין לי ברירה אלא להילחם לבד.
אז אני נלחמת באנשים שלא טובים לי,
נלחמת במחשבות שליליות,
בפחדים שלי,
בחוסר בטחון העצמי שלי,
ואפילו בג'וקים!
אבל לא ביתושים.
איתם עדיין לא למדתי איך להתמודד,
וכשמגיע אחד כזה מציק ליד האוזן באמצע הלילה,
אני מתכסה מתחת לשמיכה,
משאירה רק את האף בחוץ בשביל קצת אוויר,
ומקווה שתחזור,
להציל אותי שוב.
שלח תגובה
