כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

פלאשבק

פלאשבק

אני דופק בדלת חדר העבודה. "אפשר להכנס?"
ליסי יושבת מול השולחן שלה ועשרה ספרים לפחות פתוחים סביבה, חלקם על הרצפה וחלקם מתנודדים באי-ודאות בין השולחן לבין האוויר כמו טייס אחרי שלחץ על כפתור החירום ושיגר את עצמו עם הכיסא אל הכלום המובטח. בצד השני של החדר יש כן ציור עם קנווס גדול וריק, ופלטת צבעים מונחת בסמוך על המיטה. היא לא מגיבה כשאני פותח את הדלת מבלי לחכות לתשובה. ראשה טמון עמוק בספר שמונח על השולחן, ונדמה שהיא לא מבחינה שאני עומד לידה בכלל. אני חושב שאם אגע בה, ידי פשוט תעבור דרכה עד שתיתקל בקצה השולחן בצד השני. כבר עבר שבוע מאז שהתפטרה, והאוויר בבית התחיל לזרום באופן אחר. כמו בהילוך איטי.
"ליסי?"
עכשיו היא מרימה את הראש, והחיוך שלה מבשר לי שני דברים בו זמנית: האחד, שאין לי מושג מה היא עושה ואם היא במצב רוח טוב או לא, והשני, שאני ככל הנראה מפריע לה. אני גם יודע שהיא לא תגיד לי את זה ישירות, אבל בכל זאת תצפה ממני להבין את זה בעצמי. ובאופן מכוון אני מתעלם מזה, מסתכל אל הכאוס ששולט בחדר העבודה שלה עכשיו - מה שהיה פעם חדר חסר רבב של מתכנתת התהפך כמו כיס מכנסיים. נדמה לי שאני מבחין בטיפות של צבעי אקריליק מרוחות במרווחים שבין המרצפות. גליל של נייר מגבת נופל ממדף ונעצר ברצפה, קצהו מקומט לכדור שמחזיק אותו במקומו. שלד של תפוח זרוק בפינה. נראה שנחתתי בעולם אחר שבו אף אחד לא שמע על לסיים משהו אחד לפני שעוברים לאחר. או על פח.
"כן, בן?"
"לא יצאת מהחדר מהבוקר, וכבר די מאוחר. את לא רעבה?" מאחוריי אני שומע את הגז דולק במטבח, ויודע שהיא כבר יכולה להריח שאני מבשל. בשלב זה הייתי מצפה ממנה לבוא בלי הזמנה, אבל היא כל כך מרוכזת במה שהיא עושה שזו בכלל לא אופציה. "אני מכין פיצה. בצק ורוטב עגבניות בעצמי והכל."
היא מרימה את גבותיה אליי במשהו שנראה כמו חיוך. ידה השמאלית מושכת אליה ספר מקצה השולחן, והיא פותחת אותו מבלי להסתכל, ממששת בין העמודים, נעצרת על עמוד מודפס מבריק. אני לא צריך יותר מדי הסברים ממנה: זה כל מה שהיא עושה בחודשיים האחרונים, יושבת בחדרה מול הקנווס הריק ומנסה דרך ציורים של אחרים להבין מה היא בעצמה רוצה לצייר. לי זה נראה הפוך - כאילו שהיא מנסה למצוא משהו חדש, שאף אחד אחר לא עשה אף פעם, וכדי לעשות זאת היא צריכה לראות ולשנן את כל הציורים שבעולם כולו.
"נשמע טוב," היא אומרת. "איזה תוספות?"
"אנשובי."
"של אורטיז?"
"כן."
נראה לרגע שמשכתי את תשומת לבה, והיא מעבירה את מבטה בין הספר לביני. עתה לי ולספרים יש זמן מסך כמעט זהה, עם יתרון קל עבורם. בקצה הקנווס מאחוריה אני מבחין בנקודה כחולה קטנה שלא ראיתי קודם, כמעט בלתי נראית בים הלבן הנקי. "אני לא מבינה את הציור הזה," היא אומרת, ומושיטה לי את הספר. אני מכיר את הציור, אבל לא זוכר את שם הצייר: ורד אדום בוהק על רקע שמיים תכולים מהפנטים, ותחתיו דיונות של חול עם מה שנראה כמו זוג אוהבים שמביטים אל האופק, שתי דמויות קטנות מול עיר מדברית שזוהרת בצהוב. "מה אתה רואה פה?"
אני אומר לה בדיוק את מה שאני חושב. היא לא נראית מרוצה.
"מי אמר לך שזה זוג אוהבים? זה נראה כמו שתי נקניקיות." היא עוצרת, ומצביעה למטה. כשהיא מנסחת את זה ככה זה באמת יכול להיות נכון. "ולמה הפרח הזה תקוע שם? אני לא מבינה. ואתה יודע מה הכי גרוע?"
"מה?" אני שואל, יודע מה היא עומדת להגיד. כל וריד קטן בפניה שבולט קצת יותר מהרגיל לוחש לי את התשובה. הבחורה הזאת הייתה נכשלת בבדיקת פוליגרף אם היו תופסים אותה ביום לא טוב.
"שאני אוהבת את זה!" היא כמעט צועקת עליי, ואז צוחקת. היא מעבירה לעמוד הבא, ולזה שאחריו, ולזה שאחריו. הנה האש שלה; זו שהיא התפטרה מהעבודה שלה כנגד כל היגיון כדי להדליק בחזרה. "אין לזה שום משמעות אבל יש לזה את כל המשמעות בעולם, והכל חסר מאמץ. מעניין אם יום אחד גם אני אעשה דברים כאלה." היא שוב עוצרת, ומתחת לציור של צינור אדום חלול שבוקע מתוך חלון בקיר ריק, יש פורטרט קטן בשחור לבן של סלבדור דאלי. "פעם הייתי טובה בזה," היא ממשיכה, הפעם יותר בשקט. הלהבות קצת נמוכות יותר עתה. "אני לא יודעת מה קרה לי. זה פשוט נעלם." היא פותחת את המגירה הימנית של שולחן העבודה שלה, מפילה בדרך מגזין שנופל פתוח על הרצפה על כפולת פרסומת של מברשות ציור במחיר מופקע. נראה שכל מה שקורה בחדר הזה קשור בדרך לזה בדרך זו או אחרת. אפילו הדרך שבה החלון פתוח, חושף מעברו אנשים רחוקים ברחוב, שכל אחד מהם יכול להיות פורטרט קלאסי אילו נולד בגלגול הנכון. היא מוציאה מהמגירה ערימה קטנה של דפים, לא יותר משישה או שבעה. הם מקופלים האחד בתוך השני בזהירות. ריח כימי של צבע נודף מהם, אבל אני יודע שהוא לא טרי. אלו דפי ציור בני חמש עשרה שנה לפחות. שמעתי פעם או פעמיים אודות קיומם, אבל היא מעולם לא הראתה לי אותם עד לרגע זה ממש.
"מה אתה חושב?" היא שואלת, ומושיטה לי את הערימה. אני מנגב טיפה של רוטב עגבניות מכף ידי הימנית בקדמת המכנסיים שלי, ומוודא שהיא נקייה לפני שאני לוקח אותה ממנה. משהו באופן שבו אני עושה את זה מצחיק אותה, והיא נשענת אחורה, מביטה אל נקודה כחולה מאוד ומסויימת מאוד בקנווס הריק.
אני מביט בהם ממושכות. אין מה לומר, ליסי שלי ידעה לצייר, וידעה לצייר טוב. אני מביט בציורים שלה ושוקע - הם כמו ספר מוצלח במיוחד שנכנס לך מתחת לעור, או רוטב שמנת שהכל בו מדויק. כל הציורים הם של נשים, תמיד מביטות בעיניך ומעבר לכתפך בו זמנית, אולי מנסות לרמוז בשתיקה על משהו שאסור לך להסתובב ולהביט בפניו. אני לא בטוח במה היא ציירה אותם - זה נראה כמו עפרונות צבעוניים, או צבעי מים. אולי שילוב של שניהם.
"זה מושלם," אני אומר לבסוף. האישה על הדף שאני אוחז בידי לובשת בגד בד צהוב שרמת הפרטים בצווארון שלו נראית לי לא הגיונית, ואני מתקשה להסיט ממנה את המבט. לבסוף אני מעז להרים את הראש בחזרה לליסי. עכשיו היא משהו מעבר לזה; כאילו שנפתחה בינינו תהום רוחשת, או שהיא עומדת על עקבים בלתי נראים בגובה עשרה מטרים. היא כל כך גבוהה פתאום. תמיד ידעתי שהיא טובה ממני פי אלף מונים, אבל עכשיו יש לזה אישור של ממש. "אבל אני לא מבין, אם יכולת לצייר ככה, למה הפסקת?"
היא מגחכת. "אמרתי לך כבר, אין בזה כסף," היא אומרת בביטול, מחקה בקולה את קולו של אביה שלא פגשתי מעולם. היא באמת אמרה את זה כבר, אבל עכשיו יש לזה משמעות אחרת. פתאום זה אמיתי מאוד. וההבעה שעל פניה לא שייכת לה עכשיו, אלא למישהו אחר. המהירות שבה זה קורה כמעט תיאטרלית. "תהיי רופאה, או מתכנתת, לציירים אין כסף ללחם."
הציורים בידיי נראים לי בשווי של מליונים. דברים שראיתי במוזיאון הרשימו אותי פחות. אני מושיט לה אותם חזרה, ובקושי משחרר את אצבעותיי כשהיא לוקחת אותם ממני בחזרה למגירה, שם היא מניחה אותם בזהירות, כאילו כל מגע לא נכון ימחק מהעולם את ההוכחה היחידה שיש לה שהיא יותר מסתם אחת. ברגע ההוא אין שום דבר שאני מאמין בו יותר, רק הידיעה התמימה שהאישה שיושבת מולי עכשיו על כסא העץ בזבזה יותר מדי זמן הולכת בשביל הלא נכון. "כן, אבל הוא ראה את זה?" אני שואל.
היא מהנהנת. "בטח שראה. אמר שזה מאוד יפה, אבל זה לא עניין אותו יותר מדי. ציורים היו משהו לתלות על הקירות בבית, לא לעבוד בו." קולה שוב שייך לה עכשיו. "היה יותר חשוב שאלמד משהו טוב ואמצא עבודה במשרד במקום לבזבז את הזמן שלי ואת הכסף שלו. אבל כן, הוא אהב את הציורים, שלא תבין לא נכון. תמיד הייתי 'ליסי המוכשרת', כשחברים שלו ראו דברים שציירתי."
"אז אני שמח שהתפטרת," אני אומר לראשונה מאז שעשתה זאת. הכל נראה הגיוני עתה: הפרחים הקטנים שהוסיפה לרשימת הקניות, פרצופים של בעלי חיים על מחברות העבודה שלה, הדרך תמיד הצליחה לצייר עיגול מושלם בלי מאמץ. "אין דרך אחרת לאנשים כמוך. זה בטח שיגע אותך לדעת שזה מה שאת יכולה לעשות, ולא לעשות את זה."
היא מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח. ריח העגבניות המתבשלות מתחזק בחדר. "מי אתה?" היא שואלת בקול גבוה, כמעט מצפצפת, וקמה מהכיסא שלה. היא מרימה מהרצפה את המגזין ומניחה אותו על השולחן, מסתירה חצי משפמו המעוקל של דאלי, שממשיך להביט בנו בעין אחת, כאילו שהוא לא נראה משוגע מספיק גם כך. "מאיפה זה בא?"
אני מצביע על המגירה הסגורה. "אני לא ידעתי," אני אומר. "אני מתכוון, תמיד כשדיברת על זה חשבתי שזה סתם תחביב, אבל זה בבירור יותר מזה." אני מחזיק את כתפיה. נראה שהיא רועדת. מבלי להתעכב על המחשבה ידעתי שככה זה מרגיש, כשמישהו סוף סוף רואה אותך לראשונה למרות שעמדת מולו מאז ומתמיד. "תעשי מה שאת צריכה. אני לא מכיר מישהו שמצייר יותר יפה ממך."
היא מחבקת אותי חזק. מנשקת אותי חזק. לשפתיה יש טעם מוזר-מוכר; והפרצוף שלי כנראה אומר את זה, כי היא צוחקת בקול, ראשה נמתח אחורה, שיערה הכהה נופל על גבה בלי שליטה. היא מצביעה על עיפרון שנח על השולחן, הציפוי הצהוב-כתמתם שלו אכול כמו קלח תירס. "אני לא שולטת בזה," היא אומרת, "אני ככה מאז שאני קטנה -"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Stav Holz עקוב אחר Stav
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
Stav Holz
שי (18+)
שי (18+)
מאת: Stav Holz
סליחות
סליחות
מאת: Stav Holz
טלית
טלית
מאת: Stav Holz
הפוך קטן בטייק-אווי
הפוך קטן בטייק-אווי
מאת: Stav Holz
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
לב לבן
לב לבן
מאת: Xx-badbitch xx
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
התמכרתי
התמכרתי
מאת: Ravid Kori
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D