כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

שי (18+)

שי

הוא הזמין אותי אליו הבייתה רגע לפני שהחלטתי ללכת לישון, ואני חשבתי שזה יכול להיות דווקא נחמד. הוא תמיד מצא חן בעיניי ובערב ההוא עוד לא הייתי עייף מספיק כדי לוותר. בעוד שעה פעמון יצלצל, דלת תיפתח, מבטים יצטלבו - וכלום לא יהיה כשהיה. אז קמתי מהספה, נכנסתי לג'ינס שהיה הכי קרוב ולבשתי ז'קט. בשעות היום עוד היה חם, אבל הערב היה יד ימינו של החורף המתקרב. עוד כמה שבועות ויתחילו הגשמים.
הדרך אליו הייתה קצרה, שמונה דקות הליכה לפי גוגל, ואני הלכתי אותה ברחוב שהיה מואר לסירוגין. כל כמה מטרים פנסי הרחוב החליפו את עמדתם, מבולבלים אם עליהם להאיר או לציית לחוקי הלילה. הייתי לבד, אבל ממרחקים שמעתי מוזיקת רקע של בר פתוח, ושתי בנות צוחקות. דלת מכונית שנסגרה, נהמת מנוע, בקבוק נופל על המדרכה אבל לא נשבר. משב רוח פתאומי הקפיא את אוזניי, וצמרמורת דקה חלפה בגבי. טוב שלבשתי ארוך. הכנסתי את הידיים לכיסי הז'קט והלכתי מהר, חושב שבעוד שמונה שעות מעכשיו כבר אצטרך לקום לעבודה. אם יילך טוב, אצטרך לקום מוקדם מאוד, לחזור הבייתה לפנות בוקר ולהתארגן. במקרה הכי גרוע אעשה את הדרך חזרה עוד מעט.
הסתכלתי בטלפון, מוודא את הכתובת שהוא נתן לי, מסתכל על המספר הרעוע שנתלה במעוקם על חזית הבניין. הגעתי. חדר מדרגות מואר בפלורסנט קיבל את פניי, זוג אופניים קשור למעקה בלי אף אחד מגלגליו. ריח חזק של אקונומיקה, אבל לכלוך בכל פינה. תל אביב. אופנוע קורע את הכביש בנהמה מחרישת אוזניים שאחריה צליל פיצוץ קצר. יש לי דייט, או סתם זיון, או גם וגם - הייתי שמח שיהיה נחמד ושנדבר גם מחר, אחרי הכל אני מכיר אותו כבר ממזמן, אבל הוא אף פעם לא נתן לי הזדמנות. אולי עכשיו אחרי שירדתי עשר קילו, הוא סוף סוף יראה אותי: כאילו שסוף סוף הורדתי את המסיכה שנכפתה עליי בכוח.
עליתי במדרגות וצלצלתי בפעמון הדלת. לפני שפתח הסתכלתי בהשתקפות שלי על מסך הטלפון הכבוי, מוודא שהשיער שלי במקומו. הכנסתי את הבטן; בזוית הנכונה יש לי ארבעה ריבועים לפחות. ריח של עשן סיגריות מילא את חדר המדרגות כשהדלת נפתחה, והוא חייך אליי מאחוריה. עיניים חומות כהות ורעמה של שיער שחור סבוך, שומני. כנראה שיצטרך להסתפר בקרוב. הוא לוקח שאכטה מהסיגריה שביד שלו, הלב שלי פועם מהר, ואז הוא שולח אליי את ידו, הסיגריה תפוסה בין שפתיו, ענן שקוף של עשן חוצץ בינינו. "הגעת מהר!" הוא כמעט צועק לעברי, אבל נשמע מרוצה, ומושך אותי פנימה אל תוך הדירה. החושך מרצד בעיניי, האור היחיד מגיע ממסך מחשב שמונח על מה שאני מצליח עכשיו לזהות כספה. מוזיקה בוקעת ממנו, משהו ישן, שמוצא את עצמו החוצה מבעד לרמקולים נטולי בס של מחשב נייד חצי-ישן: I'm a man של דה ספנסר דיוויס גרופ. מי שראה מד מן, מכיר.
"מה קורה?" אני אומר, והקול שלי חצי רועד, אבל יותר מהפתעה מאשר התרגשות. הוא תמיד נראה לי בחור כל כך רציני, אבל בשעה זו של הלילה, הבית שלו נראה לי עלוב, כאילו הגעתי לדירה הראשונה של ילד בן עשרים. העיניים שלי מסתגלות לאור המעומעם, ואני מזהה מאפרה על השולחן ליד הספה. שאריות של ג'וינט, חצי פרח ירוק של גראס. הריח באוויר עושה לי בחילה, אבל החושך עוזר לי להסתיר את מה שאני מרגיש. אני מסתכל עליו, והוא נראה לי מוזר: האור מהמחשב נשבר על פניו כמו שפנס רחוב נשבר על השתקפות בחלון רחב מלוכלך. האף שלו נראה גדול. החיוך שלו יפה. אבל העיניים שלו מסגירות: הוא שיכור.
"עכשיו טוב," הוא עונה. הוא מזיז את גופו לצלילי המוזיקה, מנסה להרקיד אותי גם, אבל ללא הצלחה. משהו באנרגיות לא עובד לי. הוא נושף עליי מהסיגריה שלו, ואז זורק את הבדל למאפרה שעל השולחן. התיישבתי על הספה, משכתי מתחתיי מצית שדקרה את ירכי, והעברתי אותה בין אצבעותיי. יש שתי כוסות ריקות על השולחן, ובקבוק מים מינרלים חצי ריק. הוא רואה שהסתכלתי עליו. "תשתה משהו," הוא אומר ומתיישב לידי באחת. הגוף שלו נהדף בשלי. אני נמשך אליו, אבל כבר קצת מתחרט שבאתי. אם הוא היה רציני, היינו עושים את זה בבית קפה או בבר או בשעה אחרת, והוא היה טורח להתקלח לפני או לפחות לפתוח את החלונות, אבל כנראה שאני עדיין לא מספיק טוב בשביל זה.
"אז מה עשית היום?" הוא שואל. ביד אחת הוא מוציא סיגריה מקופסה חצי מעוכה ששלף בין כריות הספה הגדולות. הוא מניח אחת בין שפתיי, ואחת בין שפתיו. אחר כך הוא מרים את ידי האוחזת במצית, ומקרב אותה אל פיו. אני מדליק את של שנינו. "אתה לא עייף?"
"אני קצת עייף," עניתי.
"מה אתה רוצה לעשות?"
"לא יודע. חשבתי שיהיה נחמד להפגש."
"נחמד מאוד להפגש." הדיבור שלו איטי. הוא זורק עשן סיגריות בין הברה להברה. יד אחת שלו כבר מונחת עליי, מבלי שהבחנתי. ואז השפתיים שלו על הצוואר שלי. מבלי שאני רוצה בכך עומד לי, אבל אני מקווה שלא ישים לב. "איך זה שלא נפגשנו עד היום?"
"לא יודע," אני עונה למרות שאני יודע, מביט בעיניו המזוגגות. הוא לוקח עוד שאיפה מהסיגריה, ומניח אותה דולקת במאפרה. כיביתי את שלי באמצע, חושב על זה שהריח יישאר באצבעותיי לפחות עד מחר. "לא הסתדר כנראה."
השיר במחשב מתחלף, עכשיו זה "רכבת אחרונה ללונדון" של Electric Light Orchestra. זה כנראה לא מתאים לו, כי הוא סוגר את המסך באחת, מחשיך את החדר בלי הודעה מוקדמת. לפתע כל משקלו ישב על ברכיי, נועל אותי על הספה. רחש הג'ינסים המתחככים מילא את החדר. הייתי בבעיה אבל עוד לא הבנתי.
"תקשיב-" ניסיתי להגיד, אבל לא הספקתי. כפות רגליו לחצו על ירכיי. משהו מתכתי נצמד לאפי, ורק אחרי רגע ארוך הבנתי שזה רוכסן המכנסיים שלו, כשהוא נפתח בצליל עמום, כמעט חשמלי. ריח של זיעה ושל עור ושל בד לא נקי עטף אותי, ואחריו חום לוהט, מיוזע. עיניי התחילו להסתגל לחשיכה, ולא הרחק ממני ראיתי את קצה הסיגריה שלו, מכלה את עצמו בנקודה אלמונית בחדר. הזין שלו היה בפה שלי.
לא חשבתי להתנגד כי חשבתי שאולי הוא יחבב אותי בכל זאת, אם אעשה עבודה טובה. בסופו של דבר כבר מצצתי פעם, זה לא היה משהו חדש. אמנם אף פעם לא ככה, אבל-
הוא התחיל לפמפם מהר מאוד, והזין שלו היה קשה כמו אבן. התקשיתי לאמוד את הגודל בחושך אבל הוא היה די גדול. הייתי שמח אם היה מתקלח קודם. הוא דחף אותו עמוק לתוך הגרון שלי קדימה ואחורה ואני כמעט הקאתי, והדפתי את עצמי אחורה, חוט סמיך של רוק נתלה מפי החוצה סביב שפתיי. היה חסר לי אוויר. לא היה לו אכפת: הוא תפס לי את הראש והמשיך לפמפם. הרגשתי שאני מקיא, ועוד רוק עף מפי החוצה, עובר דרך האף ודרך העיניים יחד בו זמנית. משהו עלה מהקיבה שלי וחזר פנימה. הוא גנח, מוריד את הקצב, נכנס עמוק כפי שהפה שלי אפשר, משקלו נועל אותי בתוך עצמי על הספה בחדר החשוך. לא היה לי אוויר, ועדשות המגע שרפו בעיניי כמו פלסטיק בוער. הסיגריה עדיין דלקה במאפרה, כמו בוחנת אותי: האם תעזור לו לגמור לפני שאני אגמר?
פתאום בבת אחת הוא זז אחורה, ואני נשמתי עמוק, משתעל כמו נמלטתי מבניין בוער. כבר לא עמד לי. ניגבתי את פניי ביד אחת, ושמעתי רעש של מכנסיים שנופלים על הרצפה. מבעד לחושך הפועם הרגשתי שהוא כבר ערום. אחרי רגע הוא תפס אותי, ביד אחת עוטף אותי בחיבוק חזק מאחור ובשניה מפשיט אותי. היה רגע אחד קצר שבו גופינו הערומים התחככו, וכמעט בבושה חשבתי לעצמי: זה לא עד כדי כך נורא. אחר כך הוא ירק על התחת שלי, שפשף בשתי אצבעות, קירב לפניו להריח. פיו נצמד לצווארי. הוא הסריח. "לפחות תשים קונדום-" ניסיתי לומר, אבל לא הספקתי, והוא נכנס בבת אחת. אלף סכינים חצבו בי; צעקתי. הוא כיסה את פי בידו, ליטף אותי ברוך, פימפם חזק פנימה והחוצה. הייתי בטוח שאני מדמם, או שמילאתי אותו בחרא, אבל אז כבר לא הרגשתי כלום. שכבתי על הספה כשהוא מעליי והבטן שלי נחבטת בכריות המרופטות, הבטתי בסיגריה המתכלה אל תוך עצמה, מתפלל שתיגמר, בטוח שהיא והוא פועלים על אותו ציר זמן קוסמי שבו שניהם חורצים את הגורל שלהם הדדית. כמה כבר סיגריה יכולה להחזיק?
שכבתי שם אולי עשר דקות, אולי עשרים, הסיגריה כבר כבתה מזמן והשאירה אותי נאחז בסמליות אחרת. שמעתי אנשים הולכים ברחוב, קודם צליל שקט ואז חזק כשהיו מתחת לחלון ואז שקט שוב כשהלכו ונעלמו, והאמנתי שכשייעלם לגמרי גם הוא כבר יפסיק. טיפות אקראיות של זיעה נפלו על גבי מסנטרו. הוא גנח. ולמשך זמן ארוך לא השמיע צליל, רק הדפיקה הקצובה של הזין שלו בתוכי. מתישהו איבדתי תחושה ברגליים. ואז בידיים. ופתאום, כשכבר לא ציפיתי, הוא גנח חזק, הגביר את הקצב, נתן עוד שני פמפומים איטיים ששרפו בי כמו כוויה, והפסיק. הוא נפל על גבי, מורח אותי בזיעה, קובר אותי תחת המשקל שלו. מבלי לראות, ידעתי שהשארתי על הספה כתם זיעה בצורה שלי. אולי ייקח יום עד שיתייבש.
"אתה טוב," הוא אמר. "היה כיף, לא?"
הוא זז קצת הצידה, משאיר את רגליו על גופי, יד אחת שלו מונחת על גבי הכואב. היה לי קר, הרגשתי לחץ בבטן, והייתי חייב לשירותים. ריח חריף של זרע מילא את הכל. העדפתי עשן סיגריות. לא הרגשתי שעשיתי כלום, אבל הוא אמר שהייתי טוב, זה חייב להיות משהו חיובי. בכל זאת הוא בחור ברמה מאוד גבוהה, ונראה שהוא התרשם. אולי מחר יזמין אותי לקפה. לפני שהספקתי לענות משהו בשרירים שלו קפץ, התכווץ ואז נרפה. נשימותיו נעשו כבדות. הוא נרדם.
שכבתי שם עוד עשר דקות לפחות, עד שהייתי בטוח שישן עמוק, ואז קמתי בזהירות, משתדל שלא להעיר אותו. הסתכלתי בטלפון: עברה שעה מאז שהגעתי. גבו הערום החזיר את האור מהמסך, והנחתי עליו את החולצה שלו שזרק על הרצפה. מחר אקום עייף מאוד לעבודה, אבל לפחות הייתי טוב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Stav Holz עקוב אחר Stav
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
סתם אני
סתם אני
ציפיתי להתרסקות מדהימה של חושים בהתחלה, והדבר היחיד שהתרסק היה הלב שלי. פגעת בול. כתיבה מדהימה. אהבתי מאוד. בוגר ועמוק.
הגב
דווח
1 אהבתי
unknown user
unknown user
הדבר הכי עצוב, מדהים ומרתק שקראתי.
תודה על זה, בין אם זה אמיתי ובין אם לא
הגב
דווח
1 אהבתי
רועי כוכבי
רועי כוכבי
סיפור מרתק אבל עצוב... הכתיבה מדהימה
הגב
דווח
1 אהבתי
כותבי החודש בספרייה
Stav Holz
סגר
סגר
מאת: Stav Holz
טלית
טלית
מאת: Stav Holz
הפוך קטן בטייק-אווי
הפוך קטן בטייק-אווי
מאת: Stav Holz
היום אעשה משהו חשוב
היום אעשה משהו חשוב
מאת: Stav Holz
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D