היא לא אמרה לה שהיא יפה
ראיתי שהיא לא מאמינה לי.
ישבתי מולה, נערה בלונדינית עם עיניים כחולות, נמשים וחיוך כובש. בשיחה שלנו היא סיפרה לי בביטחון, שהיא רוצה לעשות ניתוח. שהיא רוצה לשנות את האף שלה וגם קצת את השפתיים, כי זה פשוט לא מספיק.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לצעוק או לשתוק. בהיתי בה בזמן שדיברה והראתה לי תמונות של דוגמניות שעשו את הניתוחים שהיא רוצה לעשות. זה לא היה משהו שדמיינתי או חלמתי. זה קרה מולי, ואני כעסתי בשקט.
"את לא צריכה את הניתוחים האלה," אמרתי לה, "את יפה כמו שאת."
ראיתי שהיא לא האמינה לי. "אני יודעת, אבל האף שלי מכוער."
"מכוער? מי אמר לך שהוא מכוער?" שאלתי וכבר הרגשתי חנק בגרון. לעזאזל, מי מחליט מה זה יפה? למה אני רואה את זה והיא לא?
"לא אמרו לי שהוא מכוער, אבל כן יש בו איזה פגם-"
"איזה פגם? על מה את מדברת?" רציתי לצעוק, היו לי דמעות כעס בעיניים. "את יודעת מה את הולכת לעבור אם תעשי את זה?"
היא הנהנה ולא התלהבה מטון הדיבור שלי, היא חייכה אליי בניסיון להרגיע אותי. "אני יודעת מה את חושבת ושאת נגד זה, אבל זה הגוף שלי והבחירה שלי." סיכמה.
הנהנתי והסתכלתי לה בעיניים. נכון שלא יכולתי לעצור אותה, אבל כעסתי על זה שהיא מאמינה שהיא לא יפה מספיק. היא הייתה מושלמת איך שהיא, גם אם האף שהיא טענה שיש איתו בעיה שאני לא ראיתי.
אחרי שהשיחה דעכה מעט, הצטרפה אלינו עוד חברה שלה שלא ממש הכרתי, ושמעתי אותן מדברות על אותו הנושא של הניתוח ושינוי השפתיים. וכל מה שרק רציתי זה לשמוע את המילים האלה שיגידו לה שזה מיותר. אבל כל אותן הדקות של השיחה לא שמעתי פעם אחת שהיא אומרת לה שהיא יפה. יפה בדיוק כמו שהיא עכשיו.
שלח תגובה
ואין כמו פינק ברקע
