כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3 1

פורים, מסיכות וילדים

"שים את המסיכה על האף בבקשה." היא ביקשה ממנו.

"שים את המסיכה על האף בבקשה." היא ביקשה ממנו.
מסיכה על העיניים, מסיכה על האף. מאיפה הוא ינשום? עם שנורקל? סעמק עם הקורונה הזאת.
"תדאגי שהם יהיו עם מסיכות, לא מקובל עליי." ליאור המחנכת שלהם אמרה לי, כאילו היא הרס"ר שלי בצבא ואני לא מורה כמוה, ויצאה מהכיתה. נתתי צעקה לכולם "מסיכות על הפנים תלמידים." מסיכות על הפנים עלק. איף. אם זה היה תלוי בי ממש לא הייתי אוכפת את זה. אבל אני חייבת. זה כזה קשקוש, שהמסיכה באמת מגנה כשכולם בחדר סגור עם דלת סגורה חלון בקושי פתוח וכמה שעות ביום אחד עם השני. בעיניי לפחות זה קשקוש. Sue me.

"המורה תגידי לו" נעמה קראה לי. "הוא בלי מסיכה." הם מתים על להלשין.
"ירין שים מסיכה בקשה. על האף." הוא הרים אותה בלי חשק. "מעולה."
ברור לי שתכף הוא יוריד אותה לסנטר. כמו שאני מורידה אותה לסנטר כל הזמן.

כמה שאלות. כמה רעש. כמה לבקש שקט. יום שלם וארוך. המון אחריות, והמון רצון לברוח. אני כבר לא מרגישה ילדה כשכולם סביבי ילדים ומצפים ממני להיות שופטת בכל מיני מריבות מציקות. יש את אלו שאוהבים להציק. יש את אלו שאוהבים לרצות, יש את הביישנים, הילדים הטובים, שנבלעים. הם מקלים עלייך, הם בוגרים מלידה, מבינים שכל השאר עושים דרמה מכל דבר, הם בשקט, הם לא יודעים להרעיש, לא יודעים לבקש את המקום שלהם, למרות שגם להם מגיע מקום, ויחס, ואכפתיות והכוונה. גם הם צריכים להרגיש ילדים למרות שהם ה'בוגרים שבחבורה', גם להם נשבר הלב וגם הם לפעמים בוכים. שיט. כמה יחס מורה אחת שגם צריכה יחס בעצמה יכולה להעניק?

הדציבלים של הקול שלי עולים, ואני שואלת אותם אם הם רוצים שאני אהיה צרודה בפורים הקרוב, אם זה התכנון שלהם. שאלות מטומטמות של מורות. ברור. הם חלמו על זה בלילה, איך הם יהפכו אותך להיות צרודה, חלום רטוב של כל תלמיד או תלמידה בכיתה ג'. תוך כדי אני מסתכלת בפון. אתה חסום. אתה לא תשלח הודעה. מה לי ולך כרגע בכלל? תצא לי מהראש. אני חושבת על מס הכנסה, על תיאום מס, על זה שאני לא מתאמנת מספיק, על זה שאני לבד מוקפת בערימת תלמידים שזועקים לתשומת לב, ועל הדרך צריכים לשים מסיכות. ללכלך אותה באודם, להשתחצן מולי עם התחפושות. זה לא משנה שהם יורקים אחד על השני בהפסקה. זה גם לא משנה שהם יקחו מלא אלכוהול-ג'ל, מסיכות? הם חייבים. ולא משנה מה הם עדיין יראו מטונפים. לא בקטע רע. סתם כי הם ילדים. וילדים וסטריליות זה שני קצוות.

"המורה יש לי עדיין אודם?" נוי שאלה אותי. "כן יש לך" אמרתי לה, למרות שחצי ממנו היה מחוק ומרוח. "בטוח המורה? זה לא נמרח?" היא וידאה. "נמרח קצת אבל זה לא נורא, זה עדיין יפה." אמרתי לה. כמה שהם נסיכים. אם הם רק היו יודעים כמה. הלוואי. אבל הדימוי עצמי המעורער הזה מתחיל מכל כך הרבה דברים, כדור הרס שעובר מאחד לשני.

אני עדיין לא מצליחה לחלק את עצמי ל-30. אני עדיין לא יכולה להגיע לכל הלבבות של כולם. אחד התלמידים הפך ליתום לפני כמה שבועות, ואני צריכה לגלות רגישות איתו, ככה אמרו לי. איך מגלים רגישות בדיוק? הוא הראה לי ציורים שהוא מצייר ומספר לי כמה הם מפחידים, מראה לי סכינים ודם, ומוות, ניסיתי לבקש שיצייר משהו קצת יותר שמח לכבוד פורים. שינסה. הוא הפך את הדף וצייר פרצופים מחייכים. קטע. לא חשבתי שיקשיב. לא הצלחתי להתייחס אליו אחרת כמו כל המורות, החלטתי להתנהג אליו רגיל. לא רוצה שירגיש משהו אחר, לתת לו תחושה של שונה בין שווים. הוא קצת חייך אליי, אז אולי זה קצת עבד. לא יודעת. מקווה שכן. ימים יגידו.

"המורה שילת בוכה" רצה אליי אחת התלמידות כשהיינו בחצר. אחרי שביררתי איתה הבנתי שהיא עמדה בתור לאיזשהו משחק בביתנים של פורים ובסוף כולם עקפו אותה ולא נתנו לה לשחק כשהגיע התור שלה. היא מהילדות הטובות. הבוגרות. אלו שלא ידברו. שלא יתלוננו. שתמיד יגישו עבודות. יעשו שיעורי בית. יעמדו במטלות. אבל יש מחיר ללהיות ילדה טובה או בוגרת בתוך כיתה של חיות טרף שכל אחד מושך לכיוון שלו. את תידחקי לפינה אם לא תדברי. את תבלעי בהמון. "פעם הבאה תקראי לי כשמשהו כזה קורה" אמרתי לה "ישר הייתי מזיזה את כולם ונותנת לך לשחק." יופי. איזו מורה. מחיאות כפיים סוערות. פתרת לה את כל הבעיות. את כל הדימוי עצמי הנמוך. את ה-'להיות סבתא קטנה בתוך גוף של ילדה'. לא. עוד לא הצלחתי לפתור את זה. אבל לפחות נתתי לה להבין שאני שם בשבילה. לא עברו כמה שניות, ומישהי אחרת התחילה לבכות בעקבות מריבה עם תלמידה אחרת. פורים שמח אה? מטורף. 'זה לא יגמר אם לא תתפטר' חשבתי לעצמי. צלצול. הביתה. סה"כ 12:00 בצהריים ואני מרגישה אחרי מלחמת עולם. "תהנו בפורים" נפרדתי מכולם והדבר היחיד שהתנגן לי בראש מכל השירי פורים האלו- זה- "היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה? חה חה."

כנראה שיש ביץ'. סעמק. בא לי לשתות. עדלאידע. בהול.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

מישהי . עקוב אחר מישהי
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Alon PAGLIN
Alon PAGLIN
כתוב נהדר.
להיות מורה זה מצד אחד בעייתי כי זה להתמודד עם הרבה מצבים כמו כמות ילדים להכיר את כולם לתת לכולם יחס לא לקפח אף אחד, ומצד שני גם מספקת כי זה מקצוע לנשמה. שמעתי מורה שאמרה שהמשכורת מעליבה אבל העבודה מתגמלת.
לדעתי את יכולה לבקש סייעת שתעזור לך בכל מקרה לחיים :-)
הגב
דווח
1 אהבתי
מישהי .
מישהי .
תודה, שמחה שאהבת.
הגב
דווח
Kipod Kipod
Kipod Kipod
זכו, את מדהימה❤
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
הסקס הקבוע שלי
הסקס הקבוע שלי
מאת: Yarden Feiner
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
סיפורים אחרונים
פנימיית מפורסמים-7
פנימיית מפורסמים-7
מאת: אביטל'וש סיאני
Hong Kong - פרק 3
Hong Kong - פרק 3
מאת: Roi Lance
Hong Kong - פרק 2
Hong Kong - פרק 2
מאת: Roi Lance
Hong Kong - פרק 1
Hong Kong - פרק 1
מאת: Roi Lance
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan