כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להתעורר בנשיקה

###############

"אני למטה".

"תעלי, הדלת פתוחה".

האמת, שהדירה עדיין לא ממש בכיוון, ואין לי הרבה מדי כוחות לסדר אותה, אבל מזל שיש את עידו.
החלטתי לצאת מהדירה.

דפיקה בדלת ופתיחה במקביל.

"לא מאמינה".

חייכתי. כמה זמן לא ראיתי את התפלץ הזאת.
אם היה לנו זנב, הוא היה בוודאי מקשקש.

"אפשר לחבק?"

חייכתי.
"ברור".

היא חיבקה ואני הרגשתי שוב בית.
הכרתי את עמית במפגש הראשון שלי אי פעם. היא עברה דברים קשים, וגם אני, והתחברנו.
היום היא נשואה לחבר שעבדתי איתו. השידוך הכי טוב שנוצר.

זה היה חיבוק ארוך. לא התראינו שנה וחצי. אני הייתי בדרמות שלי, והיא בשלה.
"מרגיש מוזר אה", מילמלתי כשהפה שלי חצי חסום מהחולצה העבה שהיא לבשה.

"מרגיש טוב", היא מלמלה.

אחרי שסיימנו להתחבק היא ניגבה את העיניים שלה שדמעו מהתרגשות, ואני עדיין מחייך.
"רוצה לשתות משהו? אין לי אלכוהול פה, אבל יש מיץ תפוזים" והתחלתי לצחוק בדרך למקרר.

היא גיחחה, "ממתי אתה שותה מיץ תפוזים?", ובאה אחריי לכיוון המקרר.

"תאמיני לי... הרבה השתנה".

"חיכיתי שנה וחצי כדי שתספר לי, לא ממש תיקשרת".

הוצאתי את המיץ תפוזים וטרקתי את הדלת של המקרר, "כן אני יודע, אני מצטער על זה, לא תקשרתי עם אף אחד חוץ מירדן וטל ואת יודעת מי עוד".

היא הסתכלה עלי במבט הנקי מכל רע שלה. "אני יודעת. דיברנו על זה לדקונת באותו לילה".

הנחתי את הבקבוק על השיש, "כן, נדבר גם על זה עוד מעט..." אמרתי בלי להסתכל עליה.

הרמתי את היד כדי להוריד את הכוסות מהארון למעלה ופתחתי אותו. בחרתי שתי כוסות והנחתי אותן על השיש.

"גיא".

הסתכלתי עליה.

היא הניחה את היד שלה על הלחי שלי ואמרה, "אתה נראה עייף לאללה חיים שלי".

חייכתי, "כן.. ספרי לי על זה".

"אתה עדיין לא ישן?" הרגשתי שיש לה כל כך הרבה שאלות, והזנב ממשיך לקשקש.

מזגתי את המיץ לכוסות.

"יש ימים ויש ימים". הסתכלתי עליה בעיניים.

"התגעגעתי אליך. לא מאמינה שלא נתת לי לעזור".

"אני יודע שזה לא היה פיירי, בואי נשב".

היא באה אחרי, והתיישבה.
באתי להתיישב ונזכרתי באמצע שלא הבאתי לה משהו לאכול.
"חכי, אני מביא משהו לאכול". וקמתי שוב למקרר.

"גיא. עשה לי טובה, די לברוח. שב. אני רחוקה מלהיות רעבה, כבר שכחת שאני לא אוכלת?"

שכחתי שלעמית יש הפרעות אכילה.

"סליחה. איך זה מתקדם באמת?"

היא הסתכלה עלי במבט כועס של -למה אתה מנסה להעביר נושא-.

"אוקיי, בסדר, אבל את מספרת לי אחרי זה."

"טוב, אבל קודם אתה."

"בסדר. מה לספר?" שאלתי בתמיהה, לא יודע מאיפה להתחיל.

"קודם כל מה המצב איתך, איך אתה מתפקד, מה הלו"ז עם עידו, מה הלו"ז עם הסדר יום שלך, מה היה בשנה וחצי האלה, למה התחמקת, למה לא נתת לי לבוא, למה לא יצאת מהבית, למה ל...."

"עמית."

"מה?"

"את שואלת הרבה מדי שאלות".

"מה לעשות גיא?"

"את כועסת עלי, שאני אבין?"

היא הסתכלה עלי בפליאה.

"סליחה?" היא כיווצה את העיניים שלה ישר לתוך שלי.

"אתה רציני?"

"אני לא מבין למה את כועסת, עברתי שנה קשה, אני לא יכול לתאר לך".

"גיא. גם אני עברתי שנה קשה. זאת לא הפעם הראשונה שלך ולא שלי. אבל בחיים לא ניתקת אותי מהחיים שלך".

"למה את גורמת לי להרגיש רע?"

"אוקיי. אני לא מתכוונת, אבל אני רוצה שתספר לי מה היה כדי שאדע אם לכעוס עלייך או לא ואם זה היה מוצדק להתנתק".

גיחחתי והסטתי את הראש לחלון. "את רצינית?"

"כן. אני רצינית. תתחיל לספר".

"מאיפה להתחיל?"

"מההתחלה". היא אמרה את זה בנימה עוקצנית.

"מצחיק. טוב."

"מתי זה התחיל?"

"אחרי שראיתי אותה ברחוב".

"את מי?!" שואלת וכבר מבינה את התשובה לשאלה.

"את אנה, אלא מי?"

"אתה רציני שהיא גרמה לכל זה?"

"היא לא גרמה לכל זה, היא הייתה טריגר."

"אוקי, תמשיך".

"ראיתי אותה עם הבחור ברחוב והכל עלה".

"אוקיי. ואז מה היה?"

"התחיל לחזור".

"מה היה גיא?"

"התחילו סיוטים והתקפים".

"באיזה תדירות?"

"כל לילה, הייתי קם שבור לעבודה."

"אוקיי. ואז מה?"

"וזהו, הכל התחיל להדרדר".

"אוקיי. מה קרה עם העבודה?"

"אמרתי להם שאני חולה ושאני לא יכול כרגע לעבוד."

"מה אמרת להם?"

"דיברתי רק עם הבוס על זה ואמרתי לו את האמת. הוא היה גבר ונתן לי לעבוד מהבית עד שלא הייתי מסוגל יותר לעמוד במשימות. אז נשארתי בבית".

"לבד?"

"עם טומי".

"איפה הוא באמת?!"

"חברה של ירדן לקחה אותו, לשמור עליו. אני אקח אותו בחזרה בקרוב, אחרי שנתאפס על הדירה".

"אני מקווה שלא מסרת אותו."

"לא. נראה לך?"

"יופי. התגעגעתי אליו גם".

שתקתי ושתיתי מהמיץ. תכלס כלום לא השתנה. עדיין לא אוהב מיץ תפוזים.

"עידו עושה את הקניות?"

"כן, אני לא מסוגל לטייל בסופר עדיין."

"אני זוכרת שסיפרת לי על הטריגר הראשון בסופר".

"כן, לא יודע אין לי כוחות לבדוק אם זה עובד עדיין. בהמשך".

"אוקיי. ואז אחר כך?"

"ואז נשארתי עם עצמי וטומי לבד בבית".

"קשה שלא לפתח דיכאון מזה".

"כן. אין מה לעשות".

"אז היית לבד בבית כמה זמן?"

"חודש בערך. ואז הכרתי אותה ורציתי לנסות לצאת מזה, כי הרגשתי שזה טוב ואז נפלתי מהאופנוע".

"תמיד היית נזק."

"כן."

"אוקיי, ואז?"

"ואז איבדתי הכרה אחרי המקלחת והתקשרתי לירדן, והיא באה ולקחה אותי הביתה".

"להורים".

"כן".

"איך היה שם?"

"לא טוב, התפרצתי והעפתי אגרטל ליד ירדן... זה היה קשוח. טל תפס אותי והרגיע אותי. לא הייתי בשליטה בכלל עמית. אני לא יודע לתאר לך את זה. כאילו יצאתי מהגוף של עצמי".

"דיסוציאציה".

"אל תתנשאי".

היא גיחחה. "אוקיי, איך הם הגיבו לזה?"

"ירדן הייתה בשוק, היא בחיים לא ראתה אותי ככה, וגם טל. ההורים היו בפנים, לא ראו".

"יואו..."

"כן." הרכנתי את הראש.

"גיא".

"מה?"

"אתה עדיין מתבייש בזה אני רואה..."

"שמעי זה לא קל". והדמעות התחילו להיאגר.

היא חיבקה אותי עוד לפני שבכלל ידעתי שאני דומע.
חיבקתי אותה בחזרה.
היא נתנה לי נשיקה בלחי וניגבה את מה שהספיק לרדת.

"חיים שלי..."

"הכל טוב. אני בסדר, זה פשוט תהליך".

"אתה רוצה שנפסיק לרגע?"

"לא, את מכירה אותי, סתם רגשן. אני באמת סבבה יותר היום".

"אוקיי. אז תמשיך בקצב שלך".

נשמתי עמוק, הסתכלתי על הכורסה מולי ובהיתי בה."

"קיצר... הבנו ביחד שמשהו השתחרר שם, וירדן עם הפילאטיס שלה וטל עם העבודה, לא יכלו להישאר איתי בצפון. אז הם החליטו להעביר אותי אליהם".

"לה..... ככה עברת לגור שם?"

"כן, ירדן המלכה הזאת. וטל הגבר הזה... מכר לי את רוב הדברים ופינינו את הדירה".

"יצאת לפני חוזה?"

"כן אבל בעל הדירה היה גבר על כשהסברנו לו למה".

היא חייכה. "מדהים".

"כן".

"אוקיי, ואז עברת חזרה אליהם. יש להם בכלל מקום?"

"כן, הייתי בחדר שהיה מיועד להיות לילד שיבוא".

היא שוב קישקשה בזנב, "וואי תראה לי תמונות שלה... בחייך. זה כזה הזוי כמה פספסתי".

זה היה לי מוזר, עמית הרגישה לי שונה. או שאולי זאת המשמעות של שנה וחצי מרחק.

שלפתי את הנייד והראתי לה את התמונות. היא נמסה לחלוטין כמוני.

"איזו מהממת... אני כל כך שמחה בשבילך גו".

שוב חייכתי חצי חיוך. רק היא קוראת לי גו.

"אתה רוצה לעשות הפסקה?"

"לא, אני סבבה".

"אוקיי, מה הלאה? איפה עדי נכנסת פה בתמונה?"

"עדי? אל תשאלי... באמת שזה הדבר שאני הכי מתבייש בו בכל התקופה הזו".

"למה?"

"כי לא נפגשנו, לא דיברנו בטלפון, כלום. לא הייתי מוכן לזה בשום צורה".

"למה גו?"

"עזבי.. את לא תביני, זה קשה להבין כשאתה שם".

"אוקיי, אבל דיברתם כל יום?"

"כן, כמעט".

"ומה אתה מרגיש?"

"היא חסרה לי ואני מתגעגע אליה, אבל כרגע אני לא רוצה לעשות מהלכים חריפים. זה עדיין לא הזמן".

"גו..."

"עמית, לא. אני יודע מה עדיף. חוץ מזה שאני פה בנתניה עכשיו".

"מה הקשר?"

"טוב אני לא רוצה לדבר על זה. בואי נדבר עלייך קצת".

"שניה, לא סיימנו. אל תעצבן אותי.
מה היה בתקופה שהיית אצלם בדירה?"

"מה היה? כלום. הלכתי למפגשים חדשים, הלכתי לטיפולים, התחרפנתי בחדר, התקפים, סיוטים... מה שאת לא רוצה, היה."

"תתאר לי יום בחייך מאותה תקופה?"

לקחתי נשימה עמוקה. "אין לך בוקר. אין לך לילה.
את קמה לכלום ושום דבר, חוסר משמעות בחיים. חוסר רצון בחיים. את קמה מזיעה, מסריחה, עייפה. זה להחליף מצעים דבר ראשון. זה להתקלח, זה לוודא שאני לא מתעלף במקלחת, זה כל כמה זמן חולצה חדשה, ואם לא, אז את בצחנה של עצמך. זה לא לצאת לשום מקום. זה רעשים שדופקים לך במוח עד שאת מאבדת את השפיות, הכל חזר אלי עמית."

"מה שהיה בעפרת?"

"גם. כן."

"מה עוד?"

"כל הילדות. אמא שלי, מה שעברתי."

"סיפרת לה?"

"לאמא שלי?

"לא, לעדי."

"סיפרתי לה הכל. היא יודעת הכל".

"ברצינות?"

"כן."

"וואו, כל הכבוד גו, אני גאה בך".

"את יודעת זה נכתב, זה לא נאמר בקול או פנים מול פנים. זה יותר קל ככה".

"אני יודעת, אבל עדיין. שמת את זה שם באוויר ועוד מול בחורה שאתה רוצה".

"כן."

אז תגיד, איך זה עובד עם עידו?"

"עידו הוא אחיין של חברה של ירדן, הוא עושה את כל המטלות וכל האירגונים וגם מסיע אותי אם צריך. בייביסיטר, קיצר".

"אתם מסדרים?"

"כן, אחלה בנאדם".

"איפה הוא עכשיו?"

"הלך לעשות קניות ומעביר את הרכב כדי שיוכל לחנות פה בלי לשלם".

"סבבה, ומה מבחינת חיי חברה שלו?"

"היא מודיע מראש ואז אני יכול לחזור לקצת לירדן ולשמור על הקטנה".

"לא פשוט".

"כן זה קשה, אנחנו ננסה לאט לאט לגשר על הכל. זה די שכונה, אבל הוא מבין את המשמעות. לא רציתי להביא בחורה".

"למה לא?"

"מעדיף שלא".

"אני מבינה תכלס".

"מה לגבי החדר?"

"אל תדאגי אני לא אתאבד."

"גו. די. מה לגבי החדר?

"אין שם כמעט כלום חוץ ממיטה וארון... תרגעי".

"האמת לא מתה על הסידור הזה, נשמע לי תמוהה. היית בא אלינו וזהו".

צחקתי בקול.

"בטח, פעם אחרונה שהתארחתי אצלכם לא נתת לי לישון, מפגרת".

היא צחקה ממש.

"טוב בסדר, דפוקה דפוקה אבל החרמנות עדיין נשארת". היא אומרת ונקרעת מצחוק מעצמה.

"איזה מפגרת את בחיי. מה אני צריך לשמוע את זה"

"אוי נו! מיסטר מתחסד. אפשר לחשוב".

צחקתי ממש גם.

"מה עם התחום הזה באמת?" היא שאלה.

צחקתי שוב. "מה איתו?"

"הכל תקין?"

איזה פאדחנית.

"אין תחום כפרה עלייך, על מה את מדברת?"

"מה אתה מובך? אתה לא זוכר על איזה דברים היינו מדברים?"

"כן, אבל זה מוזר, תני לעכל רגע. לא התראינו מלא זמן".

"נו."

"לוקח זמן".

"מה לוקח זמן".

"לוקח זמן."

"נו. גיא. מה לוקח זמן? לגמור?

"איף איתך, את מביכה אותי".
קמתי להביא עוד מיץ תפוזים דוחה. הרמתי את הקול מהמטבח, "לא משנה, קיצר זורמים עם מה שיש הכל טוב, באמת שזה כרגע לא מעניין אותי".

"לא מבינה מה אתה מתפדח".

"אני לא, אני לא מתבייש בזה, זה המצב".

"בסדר. לא חייבים לדבר על זה גו".

"בהמשך. כרגע עזבי שטויות לא חשובות".

חזרתי עם הבקבוק ומזגתי לה גם.
אני לא מבינה מה אתה מתפדח. אמרת שחשוב לך להעלות מודעות. אז בוא נדבר על זה.

"חשוב לי הכי להעלות מודעות ולדבר על הדברים, אבל לאט לאט. תני לי רגע להתאושש מהשוק".

"מה שלום אביעד?" שאלתי אותה.

"אביעד בסדר. הוא לומד אותי עדיין. הוא תמיד מפתיע אותי כל פעם מחדש. מסכן. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל ולא להגיד 'כן', הייתי עושה את זה. מגיע לו כל כך הרבה יותר טוב".

"אני שונא שאת מדברת ככה."

"כן, טוב, מה שנקרא מראה מושלמת אה גו?"

"כן. כנראה."

"בקיצור הוא מדהים ומכיל ואין לי מילים".

שמח לשמוע. "את עוד בטיפולים"?

"כן, אבל עוד מעט נגיע אלי. אני רוצה להתעדכן".

"סבבה."

"אז זה היה היום יום שלך במשך שנה?"

"שנה וחצי, כן".

"לקחת כדורים?

"כן, המון".

"הם עזרו?"

"חלקית. לרוב לא מאוד".

"עישנת?"

"כן, אני עדיין מעשן הרבה".

"איך זה מסתדר עם האסטמה?"

"מסתדר, זה נקי הרי".

"בסדר, בכז אתה מעשן את זה".

"כן. זה אחלה, זה עובד כמו קסם".

"אוקיי, אז בוא נגיע לחלק של למה לא נתת לי לבוא?"

"לא נתתי לאף אחד לבוא".

"למה לא לי?"

"כי גם לא לך. אף אחד".

"רק ירדן וטל?"

"כן. אף אחד עמית".

"למה?"

"כי אי אפשר במצב כזה לשבת עם אף אחד".

"מה השאיר אותך בחיים?" היא שאלה בהפתעה מוחלטת ומבלי להניד עפעף.

"אני מניח שאני רוצה לחיות".

היא חייכה.
הסתכלתי עליה בלי לחייך.
היא נישקה לי את המצח.

"אתה בדרך הנכונה גו".

"כן אני יודע", וחייכתי חיוך מאולץ כי הדרך עוד ארוכה.

השיחה נמשכה שעות, ועמית נשארה לישון בחדר משלה.
הכל הרגיש סוריאליסטי,
והזוי.
וכאילו אני בחלום, ומחכה להתעורר בנשיקה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Guy . עקוב אחר Guy
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מקסים
הגב
דווח
1 אהבתי
Lili lav
Lili lav
גיא.
אתה אמיץ וקסום.
ואני אוהבת אותך מבלי להכיר אותך.
הגב
דווח
Guy .
Guy .
לילי, איזה מקסימה את. תודה מכל הלב
אוהב אותך בחזרה!
הגב
דווח
טען עוד 10 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
הסיפור שלי
הסיפור שלי
מאת: בת שבע מועלמי
עתיד טוב יותר 2
עתיד טוב יותר 2
מאת: שיר פיליבה
עיני אלומיניום - פרק רביעי
עיני אלומיניום - פרק רביעי
מאת: Kabuki Witch
Maids-2
Maids-2
מאת: אביטל סיאנע
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D