כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

מכתב לעופרי

הדמות הכי משמעותית שלי אי פעם

לכבוד,
עופרי
הדמות הכי משמעותית שלי אי פעם

חשבתי עלייך אתמול בעודי מקשטת את המרפסת בדגלי המדינה ליום העצמאות. כאילו משהו בלב ובראש מדלג על הכובד של יום הזיכרון לחללי צה"ל שמגיע 24 שעות קודם. הדגלים התנופפו להם בגאווה ברוח האביב הקרירה, מחכים להזדקף למחר בערב. גם האווירה בשכונה קצת הזכירה אותך ואותם, הדגלים, ואולי בעצם את כל המדינה: בואו נדפדף את יום הזיכרון. נזכור- ונמשיך הלאה. יש יום אחד בשנה בו מותר להיות עצובים, להתייחד, כמובן לזכור את אלה שנפלו ולבכות על לכתם, אבל אז? זהו, תאספו את עצמכם. אתם חייבים להמשיך הלאה ולא לשקוע שם.
את, עופרי, המראה של המדינה.
לא התכוונתי ליצור איתך ככה: בין ילדה לבין בורה חסרת רגישות בכל נושא השכול, הלם קרב, פוסט טראומה והחיים בצל מוות לא טבעי במלחמה. עם הזמן הדמות שלך פשוט התחילה להיות דומה לכל מי שלא "שייך" או "הצטרף" עם הזמן "למסיבה השנתית" של המשפחה הזו. היא לא באמת שנתית, היא נמשכת כל יום, כל שעה, ואת הבנת את זה מצוין בסוף. חבל שרק בסוף. חבל שבהתחלה ברחת. ניסית לחזור לשגרה, לחיים הנורמליים, לחיים... נצמדת למילה חיים.
את זוכרת מה כל הזמן איחלת למאיה, שנאחזת בזיכרונות שמתחילים להיטשטש ולהיעלם? שתמשיך הלאה כבר. חוסר הסבלנות הזה, חוסר הרצון להכיל. זו כבר לא התעלמות, זה "באופנה" לטאטא מתחת לשטיח את הדברים האלה ביום יום, להוציא את הכל במכה ביום אחד בשנה ולקבור אי שם מתחת לאדמה שוב. בעינייך, יש סדר עדיפויות מסוים והשכול הרחוק של ליאם- לא אמור להיות שם כל הזמן.
תיארתי אותך במשך שני ימי זיכרון. בשניהם לא היית בדיוק מתחשבת. ידעת לכבד, לא ידעת להכיל. רצית 30% מוות ו-70% חיים ולא הפוך. ביום הזיכרון הראשון, התקף החרדה שלך בבית של ההורים של יונתן לא היה ילדותי, אבל היה רחוק מלתת לליאם את תשומת הלב שהוא צריך הפעם ממך. נכון, זאת הפעם הראשונה שנחשפת "לצד" הזה, אבל יכולת להיות יותר רגישה. כמו שלך יש דברים חשובים, זה היה חשוב בשביל ליאם. ביום הזיכרון שלאחר מכן, כבר היית את במלוא תפארתך: חסרת רגישות. בלילה במלון בחיפה, היית צריכה רק לתת חיבוק וגם את זה לא עשית. ידעת לכבד את היום הזה, אבל באיזשהו מקום גם התרחקת וחשבת על יום העצמאות ועל השמחה ורצית לדפדף את יום הזיכרון, זוכרת? הרי התכתבת עם חברות שלך והזמנת למסיבה שלמחרת. רק לא לחיות את הרגע.
יש אינספור דוגמאות בסיפור שיכולים להקביל כמה את והמדינה דומות. זוכרת שליאם ואת הלכתם ביחד למסעדה בפורים? אז לא האמנת שליאם לא מפסיק לדבר על אדם מת כשמולו יושבת בת אדם חיה לחלוטין. עוד דוגמא? בחיים האישיים שלי הכרתי מישהו שאיבד את חבר שלו באחת המלחמות וכבר הודיע לאשתו מראש שהשם השני של התינוק העתידי שלהם יהיה על שמו. יכול מאוד להיות שגם להם היו ריבים עליהם אני לא יודעת, כן? אני רק בטוחה שהיא הייתה פחות אטומה ממך, כי שמעתי מאוחר יותר אותה מספרת את הסיפור מאחורי השם השני באיזשהו אירוע.
אני חושבת שהדוגמא הכי קיצונית היא הקנאה הבלתי נפסקת שלך כלפי מערכת היחסים של ליאם ומאיה. את, בדיוק כמו המדינה שאנו חיים בה, מתקשה לקבל, מתקשה להבין, שיש אנשים שאם לא החיבור הזה בניהם, יאבדו חלק יקר מהם. את רוצה שזה יקרה, שכולם ימשיכו הלאה, יצעדו אל עתיד ורוד בלי שחור... זה לא יקרה. את לא תוכלי לתפוס את המקום הזה, ובאיזשהו מקום את לא צריכה. את תהיי העוגן ותגני על המציאות, אבל תתני ותרשי להם להתפרק. אל תהיי קשוחה ותדרשי תוך 24 שעות להפוך את החיים למופע זיקוקי דינור.
עכשיו, כשיש לך תינוק, התפקיד שלך לא לטאטא. לספר. לספר למה לליאם יהיה קשה לישון, למה בתאריכים מסוימים הוא יתפרק יותר מתמיד, למה חשוב לא להזניח ולתת כתף תומכת. כן, לעיתים גם כתף זה יותר מדי בשבילך. אולי רק אצבע, הרי את דוגלת בלחיות את הכאן ועכשיו. די להתרפק על העבר והזיכרונות. האצבע תמשוך אותך קדימה אל הגבול שבין המוות לחיים, את בטח אומרת. רק תבחר בצד הנכון.
ותוך כדי שהדגלים מרעישים קצת והרוח מצמררת, אני מסתכלת למצבות הלבנות שמול הבית. אני גרה מול בית עלמין, גם צבאי בין היתר.השנה הוא יהיה ריק. יריות מטחי הכבוד עדיין יהיו, גם הציפורים שמרחפות ובורחות כשהבומים מתחילים אמורים לצבוע את השמיים. ביום הזיכרון של 2020, אמור להיות לך תינוק בן שנה ובעל שלא יכול להשתתף באירוע השנתי לזכר החבר הכי טוב שלו, שנפל לפני כמעט שש שנים. האם תבחרי לעמוד לצידו ולהסתכל לכאב בעיניים או שתגידי לו בזלזול שכזה להסתכל על מה שיש לו ולא על מה שאין יותר? אולי את זה לא נדע אף פעם...
אסיים בכך שאת ואני קרובות להיפרד. אני מושכת את הסוף גם מהפחד לסיים משהו כל כך משמעותי, אבל גם כי את ואני התרחקנו משמעותית. משהו תקוע שם. אולי התבגרת ואולי דווקא הפוך. אולי בפרק הזמן הספציפי הזה בסיפור חייך, את מקבלת סימן חי לכך שהחיים ממשיכים: התינוק שלכם. הברושים שבבית העלמין, גבוהים ותמירים, זזים עם הרוח החזקה. גם את וליאם נכנסתם לחיים זה של זו כמו רוח. במהירות שאולי גם גרמה להרבה דברים לקרוס. ידעתם לבנות מחדש, אבל הוא חזה נכון שיהיו דברים שלא תצליחו לגשר עליהם בתחילת הקשר שלכם. ואני יודעת לחזות שאם מתישהו "להילחם בשבילו"יהיה ספר אמיתי, יהיו הרבה שיהיו את, עופרי. אטומים בהתחלה ולאט לאט נפתחים. אולי הם יעברו, יחלפו להם ליד הספר וימשיכו הלאה. אולי הם יהפכו את התקציר וזהו. אולי הם רואים רק נצנצים ו-וורוד, וכשהם יקראו יופיעו בחייהם לאט לאט עוד צבעים. את הפנים של המדינה, אם בחרת בכך ואם לא. וכן, זה נורא להיות בת 21 ולהתמודד עם כל זה, אבל הצלחת לא רע. אני אפילו מופתעת ממך לפעמים כשאני קוראת פרקים אחורה. אני חושבת שאשחרר אותך כאן, את צריכה לטפל בקטנצ'יק שלך ולבדוק שליאם בסדר כי אוטוטו הצפירה הראשונה. את יודעת כבר שהיא לא באמת משמעותית בשבילו, כי המלחמה קיימת בו כל הזמן, אבל היא מעירה משהו. למדת. למדת הרבה ואני מניחה שאת עוד לומדת. ואני מניחה שכשניפרד סופית וכבר לא תהי במרכז הבמה, לא תרצי להיזכר בהתחלה שם על הטיילת בת"א. איך הגבת שם כשברקע הגלים מתנפצים "אל המזח אל החיים". אני שמחה שלא עשיתי אותך בת 16, אלא 21 בסופו של דבר רק בשביל מסע הבגרות והגילוי העצמי שלך. ואת כבר כמעט בת 25... אז לכי, לכי לליאם ולקטנצ'יק. משכתי אותך יותר מדי. משכתי את המכתב הזה יותר מדי.

ממני,
זאת שבראה אותך ויצרה אותך, בלי לדעת כמה תעברי מסתם גיבורה בסיפור שהיא בחורה יפה במסעדה לגיבורה אמיתית.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מעניין אם עכשיו כל הקוראות שלך שכל כך שנאו את מאיה רואות את הדברים אחרת
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אני לא חושבת
עצם זה נגיד שהוא הלך להיפגש איתה ישר אחרי שחזר מחו"ל...
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
אין לך מושג כמה המילים שלך נכונות,אני חושבת שלכולנו יש תקופה בחיים שאנחנו בוחרים לחיות כמו עופרי, אבל בסופו של דבר כולנו נפתחים ומקבלים את הדברים בצורה שונה, המכתב הזה גרם לי להסתכל על כל הסיפור בצורה שונה❤️
הגב
דווח
טען עוד 10 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 112
להילחם בשבילו- פרק 112
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 113
להילחם בשבילו- פרק 113
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרגש
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
המדורגים ביותר
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה
אל תהיה כמוני
אל תהיה כמוני
מאת: אתי בן ארויה
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .