כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

היום לפני חצי שנה

להוריד ל-0 ולהתחיל מחדש

פה האירוע הזה הוזכר בקטנה.

"אוי, מטומטמת שכמוני. מה עשיתי מה". ראש נוגח בהגה, לב דופק על 200, רגליים רועדות, ידיים מכבות את המנוע ועיניים שמסתכלות על האורות באולם שממול ומבינות שהנסיעה הראשונה לירושלים לבד לבד לבד עברה בשלום. זאת אומרת, רק ההלוך. העליות.
יש משהו סימבולי בזה שבאותו ערב מוקדם על כביש 1 הרגשתי שלא רק האוטו נתקע ומתקשה להמשיך הלאה. שטות גמורה לאתגר את עצמי במשהו חדש- לנהוג רחוק ולהשתמש באותו תירוץ ישן.
כן, אישיו הנהגת החדשה שהוציאה רישיון בגיל 24, לא נהגה כמעט שנה ואז במכה אחת- פעמיים לנס ציונה ולתל אביב הגועשת והלחוצה כבר חרוש. בשבילי עדיין להדליק את המנוע זה טקס. יש חוסר אמונה כזה שזה קרה גם לי בסוף, אחרי באמת חוסר אמונה שמתישהו שיעורי הנהיגה יגמרו. ובאותה נסיעה לירושלים, עם דיסקים בשפה האנגלית מהם למדתי לדבר כל כך טוב, לא יודעת למה בכלל ציפיתי.
ואז הלחץ הגיע בסוף וכמעט ניצח. מבטים מבטים, קור קור ושתיקה אחת בצבע סגול למרות שהאדום היה ענקי ובכל מקום.
הדרך הביתה בירידות הייתה מהירה יותר. ניסיתי לשלוט בבלם (פתאום כמעט 140 קמ"ש) וגם בלב שלי שהלם חזק בחזה. מזל שהכביש היה כמעט ריק. רציתי להגיד לעצמי להאט את הקצב או אולי להוריד ל-0 ולהתחיל מחדש. גם את הזמן הזה, תיכף נגמרים החגים ונכנסים לשגרה.
כשהגעתי למישור סוף סוף, הרעידות נרגעו. גם האוטו, גם הגוף שלי. עדיין הרגשתי חושך, כזה שאורות נמל התעופה על פניו בדיוק חלפתי לא האירו ממש את התחושות. הטלפון שלי התחיל לרעוד גם, התחילו לדאוג לי. לא יכולתי לענות עד שהייתי לגמרי בבית. בדרך שם על כביש 40 נזכרתי בחזרה שלי בפעם השנייה מנס ציונה ובשיר של עילי בוטנר ורן דנקר "כל מה שלא הספקתי לומר", שהשמיעו אז ברדיו. שוב לא הספקתי לומר כלום. וככה הגעתי הביתה, שיתפתי את כולם בחוויית הנסיעה, יצאתי לעשות סיבוב להרגיע את התחושות האלה בגוף והלכתי לישון מאוחר. החיים המשיכו בערך מאותה נקודה למחרת, כי שוב לא שמתי לב לדברים שקרו מתחת (מעל) האף שלי. לא עוד, הסתבר.

מישהו שראה אותי שם ביקש לפתוח את המנעול לעולם הפרטי שלי ואפשרתי לו להיכנס. הוא נעלם אחרי שבוע וחזר כבר שבחוץ הייתה סערה וגם אני הייתי בסערה שלושה חודשים אחרי. ואני לא יודעת מה לקחת מאותו ערב: הנסיעה, שהפכה להיות פשוטה טיפה יותר בפעם השנייה במרץ או אולי שהחיים באמת מלאי הפתעות, כמו הסטטוס שלי בווטסאפ. אני כן יודעת שלא האמנתי שהשגרה במחשבות באמת תשתנה, וזה לא היה תלוי בי בהתחלה. האוטו טס בירידות, אני טסתי עם המחשבות ובסוף הגעתי הביתה בשלום ובפנים התרסקתי.

הלילה חלמתי עליו. חלום שכולו היה רק שלו. אפילו התנשקנו שם (בלי לשון, רק שפתיים לשפתיים) והיה לו חום כזה כמו לבחור שאהבתי פעם. והתעוררתי לתאריך הזה והבנתי שלפני חצי שנה הוא הבחין בי, או אולי קודם, אבל דאג שהפעם אדע. מה זה משנה? אין למה לפתח ציפיות ותקווה לא קיימת בימים אלה. המנוע, הלב, דומם. אנחנו עוד מתכתבים פה ושם, כן, אבל זה כאילו אנחנו דוחפים את האוטו בכוח כי הוא לא מסוגל להתניע.
אוח, ממתי נהייתי לארה ג'ין שנוסעת בפחד לפיטר קווינסקי להגיד לו שהיא אוהבת אותו? ככה זה בקורונה. צופים בסרטים קיטשיים ורומנטיים לנוער שעדיין לא יודע שבמציאות אהבה זאת מילה עם הרבה מעבר לארבע אותיות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
סיפורים אחרונים
תפסיקי להתאהב בדפוקים, כוסעמק.
תפסיקי להתאהב בדפוקים, כוסעמק.
מאת: Adam Kahlon
בקרוב אצלך 2
בקרוב אצלך 2
מאת: שיר פיליבה
הלהב המשולשת
הלהב המשולשת
מאת: Vena Cat
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay