כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

היינו בראד ואנגלינה.

סיפור אמיתי. #חלק ראשון.

הלוואי שיכולתי למחוק אותו מחיי.
את כל השנים האלה שבזבזתי לשווא באהבת חינם.
חינם, כי הוא היה חסר ערך.
טיפשי מצידי! . פשוט טיפשי.
להעריך את עצמי כ"כ נכון, להיות תמיד צודקת,
ובכל זאת לטעות.
האופי שלי, היופי שלי, הערכים שבי, כל מה שמיוחד בי, הכל נפגע עד עמקי נשמתי.
העולם הפך למקום שאני כבר לא בטוחה בו.
בתור ילדה תמיד האמנתי בקסם. קסם של בני אדם..
נולדתי וגדלתי במקום רע.
אבל האמנתי בי.
ביכולת של אדם לבחור להיות מי שהוא רוצה להיות.
להצליח, במה שרק יבחר.
האמנתי בחלומות שלי. האמנתי בהצלחות שלי.
האמנתי לרגשות שלי.
בתוך עולם חסר הגיון שמלא בדברים שילדים לא אמורים לחוות. אף אחד,
הייתה ילדה שמלאה בתקוות.
בלילות, כשרק האור של הירח בחדר, הייתי מציירת כוכבים בדמיון. ומפזרת קסם של דמיון,
מה אלבש יום אחד,
לאן אלך...
את מי אוהב.
ליטפתי את פניי, ודמיינתי איך אראה... ציירתי את האף, ואת השפתיים...
ליטפתי את פניי ודמיינתי שזה הוא. האהבה הנכונה שתהיה לי.
יום אחד.
לא עכשיו. לא בקרוב....
יום אחד.
עד אז, בניתי חומות סביב ליבי. את כל מה שחוויתי בבית, שמרתי בסוד.
וחייכתי. חייכתי כי ידעתי שטוב מחכה לי.
בגיל 17 וחצי, הכרתי אותו,
בחור שלא וויתר, 8 חודשים דברנו יום יום.... והייתי ברורה שהוא לא בשבילי.
לא נמשכתי אליו. לא סמכתי עליו.. ובטח שלא דמיינתי שהוא יהיה זה שייקבל את צרור המפתחות אליי.
אך הוא התעקש.
ערב אחד, חברה אמרה לי, ממה את מפחדת? את בת 17 וחצי. כולם רוצים אותך. ואת לא נותנת את עצמך לאף אחד. הוא נראה כמו בחור מדהים. נראה לי שאת מפספסת. תנסי.
חשבתי על זה. על העובדה שאני קשוחה מידי עם עצמי. ושאולי היא צודקת, אולי אפספס והגיע הזמן לנסות.
היינו זוג במשך 8 שנים.
בראד ואנגלינה...
זוג יפה, עם בית משותף בת"א. כלב... ארנב.
החברים תמיד היו בני בית אצלנו. לבוא ולספר מה שעל הלב. או סתם לצחוק...
זה היה בית של אוכל ומשפחה.
אבל בפנים. בפנים רציתי להיות לבד.
הייתי נרדמת עם דמעות על הכרית.....
לא הצלחתי לצייר עוד כוכבים וקסם.
מעט בכל פעם, הוא הצליח להרוס בי עוד חלום. עוד בטחון.
מעט בכל פעם, וויתרתי על כל מי שאני.
זה התחיל בשבוע הראשון לזוגיות, אחריי תקופה, גיליתי שהוא נישק את החברות שלי.
הוא טען שלא.
אבל שם התחיל הסדק הראשון באמון שלנו.
בכל פעם שכל ההגיון שלי אמר לי לעזוב, קרה דבר מה שגרם לי להשאר.
אבא שלו היה חולה מאוד, הוא שהה בבית חולים כמה חודשים. הבית היה שבור מזה.
בכל יום התחלקנו בנינו מי יהיה איתו. היינו ישנים במסדרונות של בית החולים בלילות....
וכשהוא נפטר, ידעתי שלא אוכל לעזוב אותו.
ישנו ביחד עם אמא שלו שפחדה לישון לבד, ואימצנו את מיילו. הכלב שלנו שיכניס חיים ושמחה לבית.
לאט לאט, הכאבים המוזרים בגוף שלי התעצמו עוד ועוד.
לא ידעתי מה יש לי.
אני בחורה צעירה וחסונה.
הייתי בבדיקות ובתי חולים כל הזמן...
והוא לא היה שם. וגם כשכן, לא היה שם באמת.
ושוב ידעתי שזה לא נכון. שאני צריכה לעזוב.
ואז הכאבים בבת אחת החמירו.
הרגשתי כל עצם בגוף שלי נשברת. כל שריר נשא בתוכו כאב עמוק...
איבדתי הכרה והקאתי בלי סוף,
ואני לעולם לא אשכח את אותו ערב קר, בירושלים ירד שלג בכמויות, הכבישים היו קרח, הכי הרבה שלג שהיה מזה הרבה שנים בישראל.
הורים שלי לקחו אותי לבית חולים.
בדיקת אולטרסאונד שגרתית שנעשתה בין יתר הבדיקות במקרה, שינתה את חיי.
"מזל טוב. את בהריון"
שנים דמיינתי את הרגע הזה. רציתי בו....
ובמקום זה, הדמעות חנקו אותי. זלגו בלי סוף...."לא יכול להיות... את בטוחה? יש לי בעיה ברחם"
"בטוחה, מזל טוב. את צריכה לעשות עוד בדיקות בגלל מצבך......" לא שמעתי שום דבר עוד.
לא רציתי את זה. לא הייתי שמחה. לא ידעתי איך לספר את זה להורים ולו.
ולמה אני מפחדת? אנחנו ביחד קרוב ל 4 שנים. אנחנו מדברים על נצח. על משפחה בעתיד....
אני לא ילדה או צעירה מידי.
לא ידעתי אז שקיים דבר כזה "דכאון בזמן הריון"...
לא הכרתי את עצמי בימים האלה.
הייתי אבודה בכלום ריק שבי.
במקום לשמוח מדבר שחלמתי עליו, חסמתי כל רגש אליו.
לא רציתי להיות בהריון ממנו.
וזה הכה בי.
חיכיתי לכל סימן מלמעלה שלמרות כל סיכונים של ההריון הזה, להמשיך.
חיכיתי לו, שיגיד לי, "זה בסדר. זה שלנו. ואנחנו נהיה הורים מדהימים"
אבל הוא לא היה שם.
אף אחד לא היה.
רק אני והסוד שבבטן. שההורים שלי והוא ידעו.
הייתי לבד.
עם דיכאון, עם חולי. עם חלום שבור.
ידעתי שביום שזה יסיים, משהו ימות בי גם.
וכך היה.
באחד הימים הקשים לי בחיי, חיכיתי שעות בחדר גדול וקר, עטופה בקושי בסינר בי"ח,
לבד.
הכאבים היו ככ עוצמתיים שכבר לא הרגשתי שזה תינוק. הרגשתי שמנסרים לי את הרגליים ואת הגב.
רק רציתי שהכאב ייפסק מיד.
אפילו השניות שלקח לחומר ההרדמה לפעול נראו לי ככ ארוכות. התחננתי שירדימו אותי.
עד כדי כך סבלתי מכאבים.
למרות שההפלה הייתה ממש בשבועות הראשונים, עדיין הייה מסובכת בגלל מצבי הרפואי והרחם.
במשך כחודש וחצי יצאתי וחזרתי לבי"ח...
ביליתי לילות שלמים לבד. והוא לא היה שם.
כשהתחננתי לרגש מצידו ולדבר על מה שקרה, הוא אמר, "אנחנו צעירים מידי עכשיו. אבל אני מבטיח לך שאנחנו נהיה הורים! הכי מדהימים וטובים שיש. בעוד כמה שנים. אני אעשה הכל כדי להיות אבא טוב".
הוא הבטיח שוב ושוב, הבטחה שמעולם לא התכוון לקיים.
סבלתי נפשית ככ הרבה באותה תקופה.
משהו מת בי.
התחלתי לצאת, ולשתות.... ולנצל כל רגע שאני עדיין "לא אמא". מתוך כעס! . לא מתוך רצון.
כעסתי שאני לא אמא.
ואף אחד לא ידע דבר.
בראד ואנגלינה היפים.... זוגיות חלום.
ובמשך כל השנים נתלתי בהבטחה הזאת. שיום אחד נהיה הורים.
כשהיינו 7 וחצי שנים, ביחד, ככ הרבה דברים הרגישו לי לא בסדר.
שנים לא שכבנו.
הוא תמיד התחמק משיחות רציניות.
שקוע במשחקי סוני כמו ילד קטן....
מלא בבעיות שהוא הכניס את עצמו אליהן.
ניהול כלכלי לא נכון,
וכבן זוג, לא ידעתי מה כבר בו בכלל בהגדרה הזאת?
הרגשתי מוצפת כעס שאני לא יודעת לבטא,
ולראשונה, עזבתי את הבית.
הלכתי אל אחותי שגרה בירושלים, והתחלתי לכתוב הכל. כל מה שמפריע לי.
מיום ליום הדפים התאספו.
וכשקראתי הכל, הבנתי שאני במקום לא טוב.
עד כמה זה לא בסדר. ולא אמור להיות ככה.
רציתי להפרד. והפעם זאת לא הייתה הרגשה. הייתי בטוחה בזה! .
שבועיים שהייתי אצל אחותי.
הוא התקשר בלי סוף והתחנן שאחזור לבית. שלא נפרד.
הוא אמר שהוא לא אוכל... ושהוא יתאבד אם אעזוב אותו.
אבל לא רציתי.
הקסם של הדמיון והבטחון בעצמי הציף אותי מחדש, והאמנתי בי שוב.
שאמצא עבודה ודירה. ואספיק לחסוך ואולי לטוס לפני שמתחילים הלימודים הגדולים שחיכיתי להם.
תכננתי הכל.
אבל בשביל להיות ברורה, כתבתי לו הודעה מסודרת, מה הסיבות לפרידה הזאת.
לא דמיינתי שאקבל בחזרה את ההודעה הכי ארוכה ששלח לי בחייו,
מפורטת עניין עניין, באיך שהוא ישנה הכל.
שאני תמיד אוכל לסמוך עליו. שנביא ילדים. שהוא ייקח אחריות ויהיה אדם בוגר.
רציתי להאמין שאולי זה מה שהיינו צריכים, קצת מרחק לתקן דברים.
אבל עדיין לא הייתי מוכנה לחזור.
רציתי לראות את השינויים האלה שאאמין לו. ולהיות עוד קצת עם עצמי.
הוא לא ויתר, ובא לדירה של אחותי.
במשפט הראשון שאמר, הבנתי כמה אני לא רוצה לחזור אליו.
ידעתי שלאחותי קשה לארח אותי, היא עם הבן זוג שלה ואין להם פרטיות כשאני שם. וההוצאות של אוכל לעוד אדם...
הרגשתי שאחותי דוחקת בי לחזור אליו כי היא לא מבינה את חומרת המצב.
ואותו שבא לקחת אותי הביתה.
הרגשתי שאין לי לאן ללכת. שאני לכודה.
וחזרתי בעצב אליו ולבית שלנו.
מאותו יום הוא השתנה.
הוא דיבר בגסות רוח. בחוצפה....
חודשיים לפני טיסה לתאילנד עם החברים.
וכל מה שעניין אותו, היה תאילנד.
וכמה טיפשה ותמימה הייתי, לחשוב שהוא פשוט לחוץ מעבודה ובעיות כלכליות, כי באותו זמן הוא היה המפרנס היחידי בגלל מצבי הרפואי, ושמגיע לו חופשה ארוכה להרגע בה.
לחוות את החברים, כי הוא ככ ביישן ומופנם, להפתח אליהם,
לראות עולם...
אם אני לא יכולה, לפחות הוא.
מגיע לו.
והוא בטח יחזור רגוע יותר, שלם יותר, לחיים שהבטיח שיהיו לנו.
חתונה וילדים. אנחנו כבר בני 26-27.
רבים הרגעים שהמעשים והמילים שלו עברו כל גבול של סבלנות או הגיון.
הוא תמיד היה אומן בלמתוח את הגבולות.
אמא שלו לימדה אותו לשחק בקו הדק הזה. רק ככה התייחסה אליו.
ואני הייתי האישה שעברה ילדות קשה. בשביל לשרוד אותה למדתי להיות סבלנית אין קץ.
והוא עדיין הצליח לעבור את הקו הזה ולגרום לי לאבד עשתונות.
חיכיתי לטיסה הזאת ככ.
תליתי בה את כל תקוותיי. ותירצתי בה כל התנהגות מזלזלת וטיפשית שלו.

ביום הטיסה,
החברים שלו באו אלינו לדירה. הבית היה כולו מזוודות והתרגשות.
ישבנו כולנו ביחד והעברנו את הזמן עד לעת שהיה צריך לצאת לכיוון שדה התעופה. בדקנו שלא שכחו דבר. שהם מוכנים.
אני לא אשכח כמה היה לי חשוב שהוא יעשה את כל החיסונים. ויהיה מוגן מפני חולי.
כמה היה מצחיק אותו יום ואותה גברת שחיסנה אותו.
אני עצמי דאגתי למזוודה שלא חסר בה כלום. לכמות טובה של בוקרים וגרביים, ושורטים לים, גופיות וחולצה אחת למקרה שיהיה קריר. שמתי לו תיק קטן עם תרופות, ועל התרופות הדבקתי פתקים עם הוראות ולב שלא ייצטרך להשתמש בזה בכלל.
חבורה של ארבעה רווקים והוא.
רציתי שירגיש בר מזל שיש מי שדואג לו.
כשהגיע הזמן להפרד, וכולם יצאו לכיוון המונית, הוא נשאר אחרון, נתן לנבי הארנב שלנו חיבוק חזק. ואז הביט בי, "אני לא רוצה ללכת. אני מפחד. בחיים לא הייתי לבד".
"אתה לא לבד. אתה עם החברים שלך! ."
"לבד בלעדייך. רחוק ממך ומנאבי".
"הכל טוב. יהיה לך ככ הרבה כיף! וחוויות! . ואנחנו פה נחכה לך. "
לא ידעתי אז,
שזאת הפעם האחרונה שהוא יהיה שלי.
שזאת הפעם האחרונה שנהיה בבית הזה ביחד כזוג.
שאני שולחת אותו למקום שהוא סדום ואמורה.
נפרדתי ממנו בלי לדעת, שאנחנו נפרדים.

במשך חודש וחצי, הייתי לבד בבית הגדול שלנו בת"א, בכשכונה שהיא מסוכנת בלילה.
שקועה בלימודים לקראת בחינות קבלה למכללה שרציתי להתקבל אליה.
חודש וחצי שקרו בו ככ הרבה דברים.
אחי היה בבית חולים וביליתי איתו ימים שלמים,
ואמא שלו חלתה ואושפזה..
עברתי בדיקות אחרי שנים, ונאמר לי שהמצב ברחם לא טוב. שאם ארצה ילדים, זה הזמן להתחיל טיפולים. בכיתי. לא רציתי להפריע לו בטיול. אמרתי לו שנדבר על זה כשיחזור. והוא הבטיח, אנחנו נטפל בזה! .
אבל מיום ליום קרו עוד ועוד דברים, אפילו הלכתי לאיבוד באמצע הלילה כשירדתי בתחנה הלא נכונה בעיר אחרת. באמצע הלילה, בלי דרך לחזור. מותשת מעייפות מכמה ימים בבית חולים עם אחי... והוא?
הוא אפילו לא טרח לענות בטלפון.
הייתי לבד.
ולא הבנתי עד כמה, עד שחברה אמרה לי, את יודעת שיש לך בן זוג, כן?
איפה הוא בכל זה? אז מה אם הוא בתאילנד, איפה הוא לפחות בטלפון?
ערב אחד דברנו בטלפון והוא דיבר בחוסר הגיון והתבכיין על בעיות שהוא הכניס את עצמו אליהם. כעסתי. רתחתי מזעם! .
ניתקתי את הטלפון. וחסמתי אותו מלכתוב לי. ככ כעסתי! .
לאחר כמה דק אחותו ספרה לי שאמא שלהם שוב בבית חולים...
נרגעתי מהכל וכתבתי לו שידבר עם אמא שלו.
שהכל בסדר, אני אהיה איתה.
במשך כמה ימים הוא שתק. וכשחזר אליי אמר שיש בעיות קליטה.
ידעתי שהוא משקר. הוא היה מחובר. וגם החברים שלו.
כעסתי ככ.
הוא בתאילנד בחופשה ואני כאן מתמודדת עם הכל. כבר התחלתי ללמוד. לא היה לי זמן לישון אפילו...
ובנוסף להכל, אם לא מספיק, כל הקומה הראשונה נהרסה מהצפה שהייתה בסערה ענקית שלא ראיתי כמותה מעולם. ברד בגודל של אבנים ירד על ת"א. ניפץ זכוכיות וכשפגע בי, השאיר עליי סימנים כחולים... לבית שלנו היה פרקט מעץ אמיתי, והמים הרסו את כולו.
הייתי כבר שבר של כעס. עמוסה מידי בלימודים ובעיות.
הרגשתי שמה שלמדתי מהזמן הזה, זה שאני מאז ומעולם הייתי לבד במערכת יחסים הזאת.
עם כל בעיה שיש, אני מתמודדת ופותרת לבד.
הכרזתי בפני החברות שלי, אני רוצה להפרד...... זה נראה לי סופי.
כמובן שאי אפשר להפרד כשהוא בחול, כשיחזור, נדבר על הכל.
יש לנו דירה ביחד, ריהוט..... הטיפולי פוריות שהתכוונו לדבר עליהם......

יומיים לפניי שחזר, הוא התקשר אליי,
שאל מה לקנות לי מתנה בשווקים ששם....
מה לקנות לאבא שלי, למשפחה....
אמרתי לו שאין צורך.
אולי תיק כי אני צריכה ללימודים. אבל שישמור את הכסף. או יקנה לו.
הוא התעקש.
דיבר איתי במשך כמה שעות בזמן שהוא מטייל בשווקים, ומנסה למצוא דבר מה שאבא שלי יאהב.
מצלם לי מבחר פריטים....
ומתנות שאמא שלו ואחותו יאהבו.

ביום הטיסה, ליוויתי אותו בהודעות, כשנחת בכל יעד בשלום.....
ב5 לפנות בוקר חזרתי לדירה כדי לקבל את פניו עם ארוחה ובית מסודר.
הוא בטח עייף...
וזה היה הרגע הראשון שהיה נראה לי משונה.
הוא נכנס לבית עם חבר שלנו שהיה שותף לטיסה וגם שכן שלנו, הוא הופתע מזה שהייתי בבית.
אבל המבט היותר מופתע היה של החבר.
לא הבנתי למה.
הוא התנהג מוזר.
הייתי בטוחה שזה בגלל כל הטיסות וחודשיים לא להיות בארץ, בטח מוזר לחזור....
החבר הלך ונשארנו אנחנו, פרקנו ביחד את המזוודה שלו.
הוא זרק אליי את הבגדים לכביסה.
והראה לי את המתנות שקנה לי ולמשפחה שלי ושלו, לחברים בעבודה...
והלך לישון.
לקראת הערב הוא קם בבהלה, שהוא מאחר לחברים שלו, שהם קבעו להפגש ברוטשילד.
אבל הוא רק חזר הרגע! . מחודש וחצי איתם. מה הדחף להפגש כבר באותו יום? ולבלות עוד?
ומה איתנו? אם כבר הוא לא עייף. מה המצב שלנו? צריך לדבר.
הוא אמר שנדבר, והלך.
חזר לפנות בוקר שיכור ונרדם.
הייתי ככ שקועה בלימודים הקשים, בקושי הייתי בבית.
ובמשך כמה ימים, עוד ועוד דברים גרמו לי להרגיש שמשהו לא בסדר....
הוא לא הלך לעבודה, יצא כל יום לפגוש את אותם חברים. וחזר שיכור...
שכח את הגז דולק ואת הדלתות של הבית פתוחות...
את הארנב בחוץ.
הוא התחמק מלהיות לידי.
והעיניים שלו היו נראות לי מסוממות. שונות...
לילה אחד, בשעה מאוחרת, הטלפון שלו צלצל. הוא ניתק מיד ואז הרים את הראש ובדק אם אני ערה.
ושם כבר ידעתי. משו קורה! .
הוא אמר שזאת אחותו מתקשרת לגביי אמא, ושהוא יוצא למרפסת לדבר איתה, כדי שלא יפריע לי לישון.
הוא יצא, אבל לא מרפסת. יצא מהבית.....
והלב שלי התחיל לפעום מהר. הרגשתי שאין בי אוויר. שהאינסטינקטים שלי לא משקרים!
יש לו מישהי.
התקשרתי אליו, הוא אמר שהלך לקנות סגריות וכבר חוזר.
כהוא נכנס לבית, התיישבתי על המיטה עם עיניים מפוצצות בדמעות וגרון חנוק.
הבטתי לו בעיניים..."עם מי באמת דיברת? יש לך מישהי? ."
"לא מה פתאום. השתגעת. זאת אחותי...."
מעולם לא הייתי חטטנית. מעולם לא ביקשתי זאת בעבר. מעולם....... אבל כל מה שבתוכי בער בי שהוא משקר. "אז תראה לי את הטלפון"
"לא. את השתגעת! סתכלי על עצמך... באמת מה נהיה ממך? את ממציאה לעצמך דברים ומאמינה להם. באמת שהשתגעת. אני הולך לישון לא מראה לך כלום. אל תאמיני!"
הוא צעק אליי כשהוא מביט לי בעיניים ועולה במדרגות...
"באמת איזה שטויות את מדברת."
הרגשתי אבודה. מה קורה לי? זה הוא. הוא לעולם לא יבגוד. אולי זה הלחץ מהלימודים והעניין עם הטיפולים וזה שעוד לא דברנו. ואני באמת מדמיינת. זה הוא. זה באמת לא הגיוני. מה חסר לו?
נרדמתי עם הדמעות שלי על הספה. מרגישה טיפשית.
והוא במיטה.

אבל ההתנהגות שלו הייתה מוזרה. הוא פתאום הלך לחדר כושר. ושל אלפי פעמים ביום אם הוא יפה...
כל חבר שבא לבית הוא יצא אליו ונעל. לקח אותם החוצה ולא הכניס לבית.
השתיה, העיניים המוזרות, הוא היה ישן עם המכנסיים שלו, הטלפון בכיס והיד עליהם. פעם אחת הטלפון נפל לו כשזז מתוך שינה, הוא קם בבהלה והחזיר לכיס.
הוא לא סיפר על תאילנד ולא הראה תמונות.
ויום אחד פתחתי את היוטיוב במחשב שלי, חיפשתי בהיסטוריה שיש ששמעתי לפני כמה ימים, וההיסטוריה הייתה מוכרת לי. רשימת שירים שאחד אחד מהם, הקדיש לי כשחיזר אחריי.
אותם שירים רומנטיים וסקסיים.
שאלתי אותו מה העניין, והוא אמר שזה סתם היוטיוב ניגן מעצמו.

זה לא הגיוני. כל מה שקורה, לא הגיוני.
אני לא מדמיינת! .

וזה שיגע אותי מבפנים.....
לא רציתי לחטט או לצאת טיפשית. הוא הריי אמר לי שאני משוגעת.....
אבל לא יכלתי שלא לחשוב מה העניין עם הטלפון.

בוקר אחד, כשבועיים אחריי שחזר, הוא היה שיכור על הספה,
5 בבוקר, מתארגנת ללימודים.... החלטתי לנסות.
לקחתי את הטלפון ממנו, הקשתי את הססמא, וגיליתי ששינה אותה.
8 שנים ביחד, אותה ססמא. מעולם לא היו לנו סודות בטלפונים זה מזו.....
הערתי אותו מעט וביקשתי שיפתח לי את הטלפון. שהמוביט שלי לא עובד..
הוא היה שתוי ועייף ועדיין נלחץ מהבקשה שלי.
הוא פתח את הטלפון ונכנס לאפליקציה של מוביט, כאילו שלא אצטרך לגעת בשום דבר אחר.
וזה הרגע.
הרגע שעצמתי עינים. נשמתי. ואמרתי לעצמי: מגיע לך לדעת את האמת.
אם את באמת סתם משוגעת.
וזה היה שם. בלי שאתאמץ.
הודעה באנגלית מבחורה בחוטיני בווטסאפ.
"התגעגעתי לגוף שלך גם".....

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Phoenix  Girl עקוב אחר Phoenix
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
צודק
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
הטוב שבך
הטוב שבך
מאת: איש המגבעת
חשופה
חשופה
מאת: אלונה חושפת לעולם את מחשבותיה
מהמציאות בורח
מהמציאות בורח
מאת: i.Benjamin.a .
צבעי יסוד
צבעי יסוד
מאת: Feelings .
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D