כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

אני הולך להיות דוד, בין כל השיגעון

סשן פוסט-טראומה

כמובן, יום חמישי בערב.
אלה שעות מדהימות, שמתחרות נהדר עם השעות המוקדמות של שישי בצהריים.

אלה שעות שבזמן שאחרים כותבים לחברים שלהם "יום חמישי שמח", מתענגים על התכנונים לסופ"ש, אני הולך אליו.

אלה שעות שבזמן שאחרים יושבים בים עם עם בקבוק גינס ביד, מסתכלים איך הבקבוק מזיע, בשילוב בין החום הישראלי הרצחני, לקור הנעים של הזכוכית, שרק יצאה מהצידנית, אני הולך אליו.

נוסע ברכב עם אחותי שוב, בדרך אליו. לרוב היא שותקת.
לא חופרת לי. מבינה את המצב והכמיהה לשקט הנפשי.
הפעם היא חרגה ממנהגה. אולי הדאגתי אותה.

"אתה יודע על מה תדברו היום?"
"כן". עניתי לה באדישות והסתכלתי מהחלון.
"על מה?"
"הפעם זה יהיה על הצבא".
"אני מבינה. אתה לחוץ?"
"לא".

"גיא מותר לך להרגיש ככה אתה יודע. זה בסדר".

מה נסגר איתה?

ואז אני נזכר שהיא בהריון, ושאני הולך להפוך לדוד בקרוב.
חשבתי לעצמי שאלה בטח ההורמונים,
אז בחרתי לא להתעצבן, והגבתי יפה.

"אני יודע, אני באמת לא לחוץ".
"יופי, אני שמחה. שתדע שאני מרגישה שאתה משתפ..."
- "ירדן.
הכל טוב, תנשמי.
אני מבטיח לך שאני עושה את המקסימום. אני לא אעיק עליך. אני יודע שאת הולכת להיות אמא ושבקרוב לא תוכלי להתעסק איתי. אני חושב על הכל ועל פתרונות. מבטיח לך."

"אייי איי... אח קטן. תפסיק עם החוסר ביטחון, אתה יודע כמה אתה יקר לי. שחרר כפרות שלי.
התכוונתי להגיד שאני שמחה שאתה משתפר ושאני גאה בך. אני יודעת כמה אתה מתאמץ".

"אני באמת מתאמץ. אני יודע שזה לא נראה ככה".

"אני יודעת את זה. הכל בסדר. אתה תחלים ותהיה הדוד הכי טוב שיש".

בדיוק הגענו.
חיבקתי אותה בלי להגיד יותר מדי. אני כל כך מעריך אותה.
היא הרגיעה אותי.

הגעתי למטפל, מעט חנוק.

הוא כרגיל לבוש כמו מליון דולר, מחויט.
אני עם המכנס בית שלי, אולסטר שחורות של ילד בן 16, והסווצ'רט הזרוק שלי. הכי לא נראה בן 29, נושק ל30.

אני נראה כזה ילד עייף עכשיו.

"שלום גיא", הוא חייך.

"היי דר', איך החיים?"
גיחחתי בציניות, והתיישבתי.

היה לי מצב רוח קצת יותר טוב אחרי השיחה עם אחותי. היא ממש ריגשה אותי. כל הזמן חשבתי על מה שהיא אמרה והיה לי קשה להתרכז.
אני הולך להיות דוד. איזה כיף.

הוא ממשיך לדבר, לשאול שאלות.
על מה הוא מדבר?

ומעניין אם זאת תהיה ילדה או ילד.

"אז חשבתי שאולי כדאי שתנסה..."

עוד לא חשבתי על שמות. אני צריך לחשוב על כמה.

"... אז אתה מבין, חשבתי שזה יכול לעזור. מה אתה חושב על זה?"

שיט.

"אה סליחה דר'. לא ממש הקשבתי."
" זה בסדר גמור. במה אתה טרוד?"

היססתי לרגע אם לפתוח את זה.
"אה אחותי בהריון, אני הולך להיות דוד".

העיניים שלו נדלקו עם מבט של
-יש! סוף סוף משהו חיובי שאני יכול לעבוד איתו עליו, בלי כל הדיכאון הזה! -

צחקתי בלב מההומור העצמי.
"כן, אני מתרגש". חייכתי.

"גיא, יפה לך יותר לחייך. בוא ננסה להביא אותך לשם יותר, מה אתה אומר?"
זה קצת הביך אותי. לא ידעתי איך להגיב לזה.
אז אמרתי -
"אני בעד".

"יופי."
ואז הוא שוב הפעיל את המקליט.
"בזמנך".

עצמתי עיניים ושוב שקעתי לתוך השכול, והכאב.
פירטתי לו את כל מה שהרגשתי, וכל מה שחוויתי והרגשתי באותו לילה בעזה.
סיפרתי לו איך כל הבית התחיל להתפרק, סיפרתי לו על האר פי ג'ים, הפחד מהצלפים. על הדם, על הצרחות והצעקות של החברים.
סיפרתי לו על אלה שהרגתי, ועל אלה שלצערי לא הספקתי להרוג מספיק מהר. סיפרתי לו כל סנטימטר מאותו לילה.
סיפרתי לו איך זה הרגיש להוציא חברים שנפצעו באלונקות, ואיך פעלתי על אוטומט, בלי לב, רק הישרדות.

אני מודה שהסשנים על הילדות הם יותר קשים לי נפשית, כי אני מתבייש בהם יותר, בעצמי.
הסשנים על הצבא הם יותר מוחשיים לרוב, כל החושים תופסים אותי חזק יותר, אבל תמיד מסתכלים עליך כמו גיבור. למרות שאתה לא. אתה בן אדם שהתגייס כי זאת הזכות שלו, ולא החובה שלו.

אחותי אספה אותי בסוף הפגישה.

"היה בסדר גיא?"

"כן, סיפרתי לו עליך."

"וואלה? אני שמחה לשמוע" .

"כן... הייתה פגישה בסדר יחסית."
לא המתנתי לתגובה ממנה, וישר שאלתי-

"תגידי, אם יוולד לך ילד. את תשלחי אותו לצבא לקרבי?"

הרגשתי שששאלתי קצת קשה.

"תראה...
אם בעוד 18 שנה עוד נצטרך להילחם... אז כן. אני מקווה שלא נצטרך, ושיהיה שלום".

"כן..." עניתי לה.

"ואתה, כשיוולד לך ילד, תשלח אותו לקרבי?"

"אני רוצה להגיד לך לא מוחלט. אבל אני לא יודע מה יהיה עד אז".

היא מבינה.

לא כ"כ ידעתי לענות לה. הייתי מצפה שאחרי כל הסבל שלי אני אדע לענות על זה טוב יותר. אבל עם השנים השאלה הזו הכבידה עלי יותר ויותר. ואני לא פעם נמנעתי מתשובה מוחלטת.
מה שכן אני יודע להגיד בוודאות - זה שכשיהיה לי ילד, או ילדה, שאני אעשה הכל כדי לשמור עליהם, כי הם יהיו מרכז עולמי, מושא הערצתי, אהבתי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

גיא רוזן עקוב אחר גיא
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
כותב מהמםם
מזל טובבבב
הגב
דווח
Til Til
Til Til
מרגש מרגש מרגש
אתה תיהיה האבא המושלםם!!!!
הגב
דווח
אושרית כהן
אושרית כהן
וואו מרגשש ואלוףף!!!.
אני בטוחה שתיהיה דוד מקסים!,מזל טוב!
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
גיא רוזן
נו יפה, זכית
נו יפה, זכית
מאת: גיא רוזן
תיבת פנדורה
תיבת פנדורה
מאת: גיא רוזן
כוסאומו העולם
כוסאומו העולם
מאת: גיא רוזן
רעל
רעל
מאת: גיא רוזן
מלחמה
תחת חסותך.
תחת חסותך.
מאת: La Femme
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
נועם
נועם
מאת: צ'יקו - chiko
סיפורים אחרונים
לעשות בגרות עם הלב
לעשות בגרות עם הלב
מאת: שיר פיליבה
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
לעשות בגרות עם הלב
לעשות בגרות עם הלב
מאת: שיר פיליבה
משחק האסוציאציות
משחק האסוציאציות
מאת: לירון שאלתיאל
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי