כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

גן משחקים לילדים גדולים

הפעם בלי אשמה

זה היה בשנה שלמדתי את "משחקים בחצר האחורית" אז זה היה נראה לי סיפור משעמם של ילדה שהתגרתה בבחורים יותר מידי. אבל עכשיו, שנתיים אחרי שנגעו בי אני חוזרת לגן המשחקים שלי. והכל אותו דבר, הנדנדות, האבנים, אפילו השיפוע בספסל שהקנה לבנים את הזכות לגרום לנו להשען עליהם ולהתחכך בקטן המאוד קטן שלהם. הכל עדיין כאן, הזכוכיות המנופצות, השלט שבו נאמר שאסור להסתובב בגן אחרי השעה 10... ופאק איט אני יושבת וכותבת את זה והשעה 2 בלילה. וכמו בסרטים אני רואה הכל שוב, את הפרחה שצרחה עלינו וקיללה בלי שום סיבה מוצדקת, את ספסל המסוממים, את הנדנדה שעליה נדב ואני היינו יושבים ואני הייתי שונאת את עצמי שאני מפתחת אליו רגשות במקום לחבר שאז היה לי, אותו בן זונה שהיה נעלם לפני השעה 12 ובצאת שבת מספר לי שעישן ג'ויינט עם חברים. והבית כנסת, כמה אירוני שהגן הזה נועד לקשט את בית הכנסת ולהעניק מקום עיסוק לילדים בזמן שהוריהם מתפללים. המקום הזה הוא גיהינום של זיכרונות רעים מעוטר בדשא הכי ירוק בעיר. אני נזכרת בהכל, במטרידנים חסרי ההשכלה, חובשים כיפה ומקללים בכל עת. אני יכולה להרגיש שוב פעם את הידיים שלהם נוגעות בי ומחבקות יותר מידי. את ריח הוודקה רד בול שעוד לא עבר מהמדרכה, את טעם השפתיים של כפיר, את הנואשות שלי אליו. את הבתולים שלי, את התמימות. הם לקחו את התמימות.
העטלפים עדיין מעצבנים והחתולות נראות אותו דבר. והנקודה הספציפית במדרכה שעליה בכיתי, והמקום המדוייק שבו אמרתי את ה"לא" הראשון, והמקום המדוייק שהוא אמר לי שהוא רק יעזור לי והמקום השני שאמרתי לו "לא" והשלישי והרביעי והחמש עשרה. ואיך אני זוכרת שכשהגענו אליו כל המילים שלי נשארו בגן והתפוגגו בין עשן הסיגריות, ואיפה הוא נגע וכמה הוא נגע ומה הוא לחש ואיך הוא הכאיב והשקט, הוא צורם יותר מהכל, הרי שבגן השעשועים צחקנו וצחקנו כל כך בקול ובוולגריות עד שהזמינו לנו משטרה בקבוע אבל אצלו במיטה הייתי משותקת. הייתי בלי כוח בכלל, הייתי גוף, הייתי הלך רוח בגן, כבר לא של אף אחד. וכולם נגעלו, הבנתי אותם, כולם שנאו אותו ואני שנאתי את עצמי. הרי זו בטח אשמת דבורי שנתנה להם להתקרב כל כך, היא רמזה, היא רצתה, לא?
לא. היא לא.
היא רצתה לשחק, והם ידעו, הם ידעו שהיא רק רצתה לשחק אבל הם השתמשו במשחקים, הם חדרו לגופה ולנפשה בכוח זדוני מחופש למשחק והותירו אותה בול עץ אילם...
היום, בפעם הראשונה מצאתי את הכוחות לחזור, הפעם בלי הבנים. הפעם בלי אשמה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

הלל . עקוב אחר הלל
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרגש
הדרך הבייתה
הדרך הבייתה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions