משוגעת.
בסך הכל התקף חרדה
תעצמי עיניים, תנשמי, תכניסי אוויר אמרתי לעצמי. תספרי, אחת.. שתיים.. שלוש.. ארבע.. חמש.. תוציאי אוויר.
ניסיתי להיזכר בכל מה שהפסיכולוג שלי לימד אותי. אבל באותו רגע, שום דבר לא עוזר.
הדיבור שלי כבר לא ברור, החיוך כבר נמחק מהפנים, וכולם פתאום נראים לי זרים. כאילו אני לא רואה אותם כל יום.
הדמעות לא מפסיקות לזלוג לי על הלחיים, הלב עוד רגע יוצא מהמקום.
אני הולכת למות, זהו. זה נגמר.
המורה ניסתה להרגיע אותי: "זה בסך הכל מבחן, זה לא אומר עלייך כלום".
לא ידעתי איך להגיב למשפט המוזר הזה, ובטח שלא ידעתי איך לעצור את הדמעות. עמוק בלב אמרתי לעצמי שאני בטח משוגעת.
משוגעת.
חזרתי הביתה והמשפט של המורה הדהד לי בראש. "זה בסך הכל מבחן, זה לא אומר עלייך כלום"..
איך אני יכולה להאמין לזה כשהשגרה שלנו כל כך מובנת וברורה, ואם אני לא פחות ממושלמת, אז הכל נזרק לפח.
חשבתי לעצמי איך כל החיים שלנו בנויים בתוך איזה מסגרת מטומטמת, ואם אתה לא חלק מזה, אז אתה שונה, מוזר, משוגע.
בבית הספר היסודי לא הפסיקו להפחיד אותי לגבי החטיבה, וגם שם המצב החמיר ולא הפסיקו להפחיד אותי לגבי התיכון. וכך הלאה. הכל בתוך מסגרת.
אם לא תהיה מושלם בתיכון, הבגרות שלך לא תהיה טובה, ואז כל העתיד שלך לוט בערפל.
הדרך לאמוד את חכמתו ורצינותו של התלמיד בבית הספר, נעשית רק בעזרת מבחנים.
אז איך אני אמורה להאמין למשפט שהמבחנים לא אומרים עליי כלום? שזה בסך הכל מבחן? .
למחרת החלטתי לשוב לפסיכולוג שלי, למרות שאני מתעבת אותו כבר זמן מה. סיפרתי לו שזה קרה שוב.
נכנסתי לחדר, מורכנת ראש, מנסה להגניב איזה חיוך להראות שהכל בסדר.
"איתי.. קיבלתי שוב התקף חרדה..".
"מה הרגשת?", הוא השיב לי. ראיתי שהוא ניסה להיראות מבין, מתחשב ומכיל. אבל זה לא עובד עליי השטויות האלה.
התחלתי לגולל בפניו בחוסר שביעות רצון משווע, את כל סיפור הזוועות שהתרחש אמש, שמהצד היה נשמע כמו איזה מקרה הזוי באיזה בית חולים פסיכיאטרי. מה שחיזק בי את התחושה, שאני לגמרי משוגעת.
בעודי מספרת לו את מה שקרה, אני חושבת לעצמי כמה מסכן איתי שצריך להקשיב לכל כך הרבה אנשים משוגעים ובמיוחד לי.
הוא צריך לזכור את הסיפורים של כולם, לתת הכוונה או עצה, ותמיד להיראות כאילו ממש אכפת לו. אם המטופל לא מתקדם, זה קצת אשמתו לכן יש בזה גם סיכון.
ניקח אותי כדוגמה. איתי מלווה אותי כבר מכיתה ז', בחישוב מהיר זה כבר 4 שנים שהוא שומע אותי, כל שבוע.
וכל טיפול מחדש הוא רואה כמה אני צועדת במקום חסרת כל תקווה ואמונה להמשך הטיפול. אבל עדיין, אני ממשיכה להתייצב בקליניקה שלו מידי ראשון בשעה 18:30 בערב.
איתי כבר רגיל שאני מאבדת את הריכוז שלי באמצע השיחה, לכן ידע בדיוק לזהות מתי הראש שלי נודד למקומות אחרים.
לאיתי לא היה יותר מידי מה להגיד, מלבד הדברים הקבועים שלו שנשמעו לי כמו הטפות.
גם התרגילי נשימה שהוא מלמד אותי, או דרכי חשיבה שונות, עבורי זה ממש כמו כוסות רוח למת. וברגע האמת, שום דבר לא עוזר לי.
למחרת חזרתי לעוד יום שגרתי בבית ספר, כאילו שום דבר נוראי לא קרה לי אתמול. מדהים כמה חיוך יכול להסתיר.
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
זה על עצמך?
