כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

חיינו חיים טובים ביחד...

היא אמרה והדמעות התחלפו בחיוך

"68 שנים חיינו ביחד ויש לנו 4 ילדים 9 נכדים " אמרה האישה אפורת השיער עם העיניים הכחולות שנראו לי באותו רגע אף כחולות יותר מבעד לרטיבות שהחלה להיווצר בהן, כאשר היא עוצרת מבעד לדמעות להתפרץ. היא השכנה מהקומה הראשונה והבעלים של הבניין, באתי לביקור תנחומים עם כמה חבילות בובוניירות ועוגה שאפיתי. נדמה כאילו הבונבויירות הומצאו בדיוק לרגעים החצי פורמליים האלה, מן קוד חברתי לא כתוב. האמת שאני שונאת סיטואציות כאלה, המיקס של המובכות בשל הידיעה ששום מילה שאגיד לא באמת תנחם אותה על מות בעלה, חוסר הקרבה ביננו ושפיכת אמפתיה אין סופית . זה מרוקן. אני קצת מתביישת להודות שרציתי לחמוק מזה, אבל המבט העצוב שהיה לה בבוקר כשבנה הוריד אותה בחנייה לא הותיר לי ברירות .

פעמיים פגשתי את בעלה בכניסה ובפעם השלישית הגיע אותו איש זקן עם חיוך מחוסר שיניים לדירתי לעזור עם מכונת הכביסה שהחליטה להפוך את הבגדים שלי לשבויי מלחמה בביצה שהחלה להיאגר בתוכה.
הוא ניגש בשמחה, עם ארגז כלים מחליד בגודל בינוני, והזכיר לי את סבי, שגם הוא בגיל 89 עדיין מתעקש לעשות את השיפוצים בבית בעצמו.

"עברו כבר חודשיים מאז שהוא נפטר, והתחלתי להתרגל ללבד קשה ככל שהוא יהיה " היא אמרה.
"אולי זה ישמע מוזר אבל אני כבר לא באותו כאב של געגוע במהלך כל היום, ובכל זאת כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני נשכבת במיטה ומביטה בצד שלו, אני פשוט מרגישה שהוא שם, שהוא איתי כפי שהיה בכל השנים האלה" היא הוסיפה ולגמה מהקפה שהכינה לשתינו מספר דקות לפני.

היא סיפרה על איך הכירו בתיכון, ואיך הוא חיזר בעיקשות. על ההתבגרות שלהם ביחד, על כך שהיא הייתה אחות בחברת תיקון מטוסים שהייתה בבעלותם והיום עברה להיות בבעלות בנייה. הראתה תמונות מהמטוסים שהוא הטיס, את האותות והוכרות התודה שקיבל ודאגה להדגיש כמה הוא היה צנוע ולכן הם מעולם לא נתלו בבית אלא רק נאספו במגירה כמזכרות. ההערצה שלה אליו הייתה בלתי ניתנת להסתרה.
" השארתי הכל כמו שהוא השאיר, הנה הספרים שלו, והנה הציורים שבננו הבכור צייר לנו לכל עשור נישאים, אפילו את הקלטות שלו השארתי. הוא היה מתיישב בכורסא הזאת כל יום בצהריים מפעיל בסטריאו קלטת של בטהובן או מוצרט הוא אהב רק קלאסיקה, והיה בוהה בתמונה הזו" אמרה והצביעה על תמונת שמן גדולה שהייתה על הקיר מעבר לשולחן עץ מוארך עם 10 כיסאות עץ כבדים סביבו. הציור היה של יער מושלג בלילה עם שביל שחוצה אותו ובסופו יש אור מעומם בפורץ מבעד לצמרת העץ שהסתירה את סוף השביל.
"הוא תמיד אמר שזה גורם לו לחשוב " בהיתי בתמונה וחשבתי לעצמי כמה משמעות יש בה ועכשיו אפילו יותר אחרי מותו.

"אני לא נוגעת בשום דבר, רק מנקה את האבק שכבר החל להצטבר ומחזירה הכל באותו סדר בארון"
היא הוסיפה ופתחה ארונית עץ שהייתה מסודרת להפליא ומלאה בתעודות הוכרה גם כן.
הכל נשאר אותו דבר כלפני לכתו ורק האבק מסמן את הזמן החולף והשינויי הכל כך גדול והכל כך רועש בדירה הגדולה והשקטה מידי הזו בשביל אישה זקנה.

ניגשתי אל הסטריאו הישן והרמתי את אחת הקלטות, בכתב קטן ומחובר היה רשום על גבי מדבקה שהוצמדה אליה :"An die Freude"
"אני עדיין לא מצליחה להקשיב לזה מאז שהוא לא פה" היא אמרה והסתכלה עלי בספק תחינה שלא אעז להפעיל אותה, ספק בקשה שכך אעשה .
הכנסתי אותה למכונה אבל לא הפעלתי. הרגשתי צורך לאפשר לה לעשות את הבחירה .

״היינו ביחד בפרו את יודעת״ היא אמרה וחיוך ניצת בעיניה.
הופתעתי מאוד, לא יכולתי לקשר בין האישה כסופת השיער שישבה למולי במדינת מזרח אירופה יחסית נוקשה, לחום והפתיחות של דרום אמריקה ועוד בשנים ההם .
״מה עשיתם שמה?״ שאלתי בהתעניינות כנה.
״זה היה אחרי לידתו של גדריוס, הוא היה בן שנתיים ובעלי קיבל הצעה לנהל את תחרויות המטוסים הקטנים בפרו, החלטנו שזה חוויה שאנחנו לא רוצים לפספס ועברנו לשם ל3 שנים.
התאהבנו במקום, ואחד בשניה כל יום מחדש״
אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת זקנים. אף פעם אי אפשר לשפוט את התוכן על פי האריזה, אבל אצלהם זה אחרת לגמרי. אין שום קצה כיוון להצליח להבין מה הם חוו במשך חייהם על סמך המראה התמים והמצומק, כמו חבילת עוברת שבכל שכבה נחשפת עוד שכבה מתחת עד שמגיעים לפרס הוא כבר לא העיקר, אלא כל מה שאתה חווה בדרך. שקית הפתעות שמולי המשיכה לספר חוויות וסיפורים שעדיין לא הצלחתי לקשר ורק החיוך השובב שנהיה לה בזמן שנזכרה באלו רימז על הטירוף שהיה בה בצעירותה .

תמיד סיפורי אהבה משנות ה50 נשמעים הרבה יותר דרמטיים.
היא הזכירה לי את דודת אימי שנכנסה לקומה ובעלה היה מגיע לבקר את מיטתה כל יום במשך 7 שנים עד שהיא בחרה לגאול את עצמה ואת משפחתה מיסורים ממושכים. הוא לא זכר הרבה לקראת הסוף, ולא זיהה את רוב משפחתו אבל רק אותה הוא זכר, ורק לה הוא סיפר כל יום זכרונות שלהם מכמעט 60 שנות נישואין.
גם נזכרתי עד כמה הוא היה גבר סגור ורציני, תמיד נחמד ומצחיק אבל עם שריון בלתי חדיר. ואיך היא סיפרה לפני הקומה שבשנה האחרונה בכל לילה לפני השינה במיטה ולראשונה הוא מספר לה את מה שבאמת עבר עליו כל תקופת המלחמה. על השבי הראשון אצל הרוסים והשני אצל הגרמנים, עד היום לאף אחד חוץ ממנה לא ברור מה היה עליו לעשות כדי לשרוד את כל זה, דברים שהוא ניצל מהם אף אחד לא כאן כדי לספר, אפילו בנו היחיד לא יודע מעבר לעובדות היבשות שאנחנו מכירים. אף אחד לא ידע להסביר למה הוא חזר לגור 3 קמ ממקום השבי האחרון שלו ושם נשאר עד סוף ימיו לאחר המלחמה, ואף אחד גם לא העז לשאול. רק היא, רק בסוף, רק הקרבה האמיתית שנוצרה בינהם והנה זה נגמר.

חשבתי עליהם וכמה שהסיפור שלהם שונה ככל שהוא יהיה מזכיר לי את אותן התחושות של אהבה שלא קיימת כבר היום שאישה הזקנה שמולי מעבירה לי בין השורות.

היא נעמדה ולחצה על הקלטת, מתיישבת על הכורסא שהייתה שמורה רק לו, ומראה לי עם היד להתיישב בספה הצמודה לידה וכך עשיתי.
היא אחזה לי את היד, מגע עדין של אישה שברירית אבל עם המון כוח שהועבר מבלי להפעיל אותו כלל.
ידעתי שעד סוף המנגינה אני לא זזה, שאם אני אזוז היא תתפרק לידי .
היא הייתה צריכה שמישהו יהיה איתה שמה, יכריח אותה להישאר בארשת הפנים השלווה והחזקה שהיא יצרה לעצמה במשך השנים.
אני הייתי בדיוק הבחורה החצי זרה שהיא לא יכלה להתפרק מולה וזה בדיוק מה שאיפשר לה להתפרק בתוך עצמה, ולאפשר לעצמה לשמוע את מה שכל כך הזכיר לה אותו והפחיד אותה בו זמנית.

אין היום כאלה
אין אנשים חזקים כאלה
אין אהבות כאלה
אין חיבורים כאלה
משהו בדור הישן הזה
שידע לשים את כל הביצים בסלסה אחת ולשמור על כל הביצים שלמות למשך עשורים.
הדור הזה שהבעל היה יוצא למלחמה ל4/5 שנים בלי להתראות, בלי טלפון, אפילו בלי מכתב והן פשוט היו מחכות בציפייה על אדן החלון.
הקבלה העיוורת הזאת שיש דברים שלא ידעו אחד על השני אולי לעולם וזה בסדר .
לדעת לקבל לחלוטין מבלי לחפור בפצעים.
בלתי נתפס
ההתמסרות האינסופית
אולי היום יש אחרת
אחרת שאני עוד לא מצליחה לתפוס

השיר נגמר, היא המשיכה לאחוז עוד כמה רגעים בידי ודמעות החלו לרדת על פניה . ישבנו בשקט עוד כמה דקות ארוכות. לא היה לי מה להגיד, ולא הרגשתי גם צורך .
״חיינו חיים טובים ביחד״ היא אמרה שוברת את השקט, והדמעות התחלפו בחיוך.

סיגל מור עקוב אחר סיגל
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
little mrs.sunshine :)
little mrs.sunshine :)
שברת לי את הלב יקרה:)
כתיבה נדירה
הגב
דווח
1 אהבתי
סיגל מור
סיגל מור
❤️❤️
הגב
דווח
1 אהבתי
It’s bullshit
It’s bullshit
יין ככל שמתיישן-משתבח.
סוחפת.
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 4 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
תבטיחי לי
תבטיחי לי
מאת: Barel Romano
יכול להיות..
יכול להיות..
מאת: ~lily s
אילת
אילת
מאת: שיר פיליבה
יהושפט
יהושפט
מאת: איש המגבעת
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D