אין לי מוזה .
שתקרע לי את הלב, ותוציא שוב את הכאב .
אין לי מוזה כבר כמה חודשים,
זה לא שאין לי מחשבות,
זה לא שאין לי על מה לפרוק,
זה לא שאין לי מילים לשפוך,
זה לא שהיד שלי לא משתוקקת לכתוב,
זה לא שהלב לא מתפוצץ מכאב, והמוח לא חושב ההפך הוא הנכון הוא חושב המון מידי, והכאב זה כבר ניהיה חלק משיגרת חיי
זה לא ששכחתי כמה זה מהנה לכתוב, ולתת למילים שבתוכך לפרוץ כמו הר געש החוצה .
זה לא שלא באלי לצרוח ללא קול, או להשתגע ולמצוא את המקום השפוי בסוף .
כואב לי מידי אני מודה אבל לא רק בנשמה, אלא גם פיזית קצת, זה לא ששבטן שלי לא מתחוללת סערה, ואני מתה שהיא תוציא את כל מה שיש בתוכה וזה יחלוף.
אף אחד בעולם לא יבין כמה, הכתיבה משחררת מכל מחסום, הכתיבה היא יותר טובה מבכי, יותר טובה מפסיכולוג ויותר טובה מהזמן שאמרו שזמן מרפא את הכל, טוב אולי כמעט את הכל .
זה פריקה של מילים, ללא קול .
זה פריקה של כאב, זה פריקה של הלב .
זה פריקה של פחד, של התרגשות, של פנטזיה .
זה " בריכה של מילים " שצפות לך מול העניים .
זה לא חדש שמשברון לב תמיד יוצא סיפור מרגש, קולע ומוחץ את הלב .
הכתיבה היא התהליך, היא הרפוי של לב שבור, של כאב עמוק שיושב וממתין לצאת בכל רגע נתון .
בעולם שהמילים יכולות לצעוק ללא קול,
והדף יכול להיות החבר הכי קרוב,
זה המקום הכי אמיתי שיש .
אבל תבינו זה לא שאין לי מה לכתוב, פשוט נמאס לכתוב אותו סיפור שוב ושוב, באלי לכתוב משהו אחר, משהו חדש
אולי תגיעי כבר אהבה?
כמה אפשר להיתהלך עם לב חצוי לשניים? בחייאת .
שלח תגובה
