כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

נכון שאומרים שהסקס הכי טוב, זה הסקס שמגיע אחרי הריבים?

יכולתי לראות אותה מופתעת כששאלה, "מה שכחת?" צימצמתי את הפער בנינו ושיחררתי נשימה מלאה ברעד, כשאת שפתיי הנחתי על מצחה. "לאהוב אותך עדן, לאהוב."

נכון שאומרים שהסקס הכי טוב, זה הסקס שמגיע אחרי הריבים?
"בואו נהפוך את שדה הקרב, למיטה בוערת"
אל תאמינו לאחיזת העיניים הזו, זאת תרמית שכולנו נופלים אל תוכה.

אני ועדן כבר כמה שנים ביחד, לומר במדוייק כמה? אינני זוכר.
אני גבר, זהוא תפקידי לא לזכור תאריכים. אם כי כאלה אנחנו, לא זוכרים במספרים -אנחנו זוכרים רגעים.
אני זוכר איך הכרתי את עדן ואיפה, כמה זמן לקח לה לתת לי את המספר הנייד שלה ולהשתכנע לצאת איתי לדייט. אבל בחייאת אנשים, בלי תאריכים, נועדנו לשכוח.

את עדן הכרתי בתור בדואר. תצחקו הכל בסדר, גם אני עד היום צוחק, שהאישה הזאת התווכחה איתי בגלל פאקינג תור. אם ניחשתם נכון, אז כן. אני המניאק, נידחפתי לפניה בכדי לשלם תשלום חשמל של החבר העצלן שלי.
שאיכשהו אני מודה לו על היום ההוא, לו ולעצלנות החסרת תקנה שלו.
אך אתן הנשים תמיד צודקות.. לא כך?
אתן תקטרו ללא הפסקה, אפילו לא תנוחו לנשום!
עד שלא נאלץ את עצמנו להסכים אתכן.
כאלה אתן, מיוחדות. כל אחת בדרכה.
אחרי שהתנצלתי בפני עדן, היא עיקמה לי פרצוף כלא מאמינה שאני אכן מתנצל.
חשתי התנשאות מצידה, כשהרימה את אפה וביטלה אותי בניפנוף ידה. נותרתי ללא מילים, פה פעור ועין שמקפצת מעצבים.
איזו גאוותנית, עלה בדעתי.
כל אחד מאיתנו המשיך לדרכו בתפילה שלא נפגש שוב.

בפעם השנייה שפגשתי את עדן, היה בסופרמרקט במחלקת חלב.
הייתי כ"כ ממוקד בחיפוש אחר הגבינה המגורדת של עמק, בשביל להכין פיצה ביתית לישיבה עם הח'ברה. כשלפתע חשתי אצבע נתקעת לי בכתף וקול שנדמה והיה מוכר לי קורא- סליחה?
הסתובבתי ופגשתי בגבה מורמת ושפתיים קפוצות. "פעם שלישית גלידה?" לא הצלחתי לבלוע את השאלה.
די, נו, היא הייתה מלחיצה.
יכולתי להישבע שמבטה התרכך מעט, אפילו חיוך קטן הצלחתי לגנוב מקצה שפתייה.
"את הרביולי בבקשה.." הכריזה במפתיע וגרמה לי לשאול בשנית, מה?!
הרביולי, היא הצביעה למדף העליון במקרר.
הבטנו לכיוונו לרגע ואני בנתיים שיחררתי נשימה מייאוש
כמו בפעם הראשונה, כך גם בשנייה ניפרדו דרכנו.
לא תהיתי אפילו מדוע אני מרבה לפגוש אותה, מי בכלל יתהה במצבי? אנחנו פוגשים כ"כ הרבה אנשים ביום יום, לעיתים אפילו את אותו הפרצוף מעל שלוש פעמים. ולא נתפסים "באולי זה גורל"
אז כאן להיתפס? בולשיט.

ביום שישי יצאנו עם כל חברי האבק שלנו למועדון,
בכדי לשחרר לחצים מהשבוע המפרך של כל אחד מאיתנו.
אחרי כמה כוסות טובות של חריף, וכמה שאכטות מעיפות מחברנו הטוב ג'וני נפתח הערב.
כל אחד מחבריי תפס כבר את הרחבה המלאה, מלבדי, המרוח על הבר. לאחר סריקה קצרה על השטח, עיניי היו עדות לכך שאיזה בנזונה סוטר לפניה של איזו אישה.
מיד קמתי אליו באגרופים שלופים. זה לא האלכוהול שדיבר באותו הרגע, אלא הכבוד. לא מרימים ידיים על אישה!
לאחר ששברנו שני שולחנות, הצליחו להפריד בנינו.
עדיין צרחנו וקיללנו, עד שקלטתי למי הוא סטר, הצעקות שלה לכיווני באופן פתאומי נדמו.
את?! גימגמתי
רוי אתה מכיר אותה? שאל חברי.
אתם מכירים? מיזה עדן? שאל גם כן הבחור שסטר לה, סתם בחור מהדואר. ענתה והביטה בי כלא מאמינה שזה שוב קורה לנו.
בזמן שאפי מדמם מתוך שיכרון נפלט לי שהיא חייבת לי גלידה, היא במפתיע חייכה אף על פי שהמסקרה זלגה על פנייה. על מה הוא מדבר, האידיוט הזה? שאל אותה, היא ניפנפה את שאלתו בכך שאני סתם שיכור.
ושוב פעם ניפרדו דרכנו.
כשהתעוררתי בבוקר עם פרצוף שנדמה ופיסלו מחדש, נזכר בליל אמש, נזכר בה ורעד חלף בגופי.
נכנסתי במהירות לפייסבוק בכדי לחפש אחריה.
הרגשתי צורך עז לדעת שהיא בסדר.
היא מהעיר, היא חייבת להיות היכנשהו בין חברים משותפים.
מסתבר.. שהיא הספיקה אותי קודם.
היא שלחה לי הודעה ב4 בבוקר,
תחילת ההודעה היא האשימה אותי, תקפה במילים הזויות שאני עוקב אחריה. אחרת איזה הסבר קיים למפגשים הללו?
לאחר מכן, הודתה והתנצלה.
ושאלה אם אני בסדר?
לקח לי כמה דק' לעכל שזאת היא, שתהיה בריאה, אפילו בכתב היא מתווכחת. מזה הדבר הזה?
שלחתי לה הודעה, שאלתי אם היא בסדר?
היא הייתה מקלידה במשך 7 דק' רצופות, הכנתי את עצמי כבר למגילה של האשמות.
אך לפתע חדלה מלהקליד, לאחר מספר שניות היא כתבה שהיא מצטערת.
אולי תתני לי את הנייד שלך, נדבר? שאלתי בנשיכת שפתיים מתמשכת.
לאחר שלוש דק' המספר שלה הופיע על המסך.
מאז השיחה, עדן נהפכה לשלי.
היה לנו טוב ביחד, באמת. עדן היא מיוחדת במינה, לא מייצרים נשים כמוה היום, היא מהזן שנכחד ממזמן כבר.
אבל כמו בכל מערכות יחסים, גם אלינו ההרגל לא איחר להגיע.
לעיתים אנו נוהגים לקחת דברים כמובן מאליו, לא רק מתוך חוסר ערך, אלא מתוך ההרגל לשגרה.
היינו רבים המון.
ולא כי שיקרתי או בגדתי חלילה. אני פשוט הפסקתי להיות שם.
שם איתה, בעדה ולצידה.
היא הייתה צועקת את אותן המילים בכל ריב, כאילו לא היו סיבות אחרות לריב עליהן. "אתה אף פעם לא בבית, אני צריכה אותך!"
אף פעם לא העמקתי בריבים, תמיד הייתי אומר את המילה האחרונה וטורק את הדלת אחריי.
הייתי משאיר אותה שם, בבית והולך לבר השכונתי להשקות את עצמי באלכוהול.
היום הריב היה שונה מכל שאר הריבים,
תמיד אחרי שרבנו, כשהייתי חוזר לבית היינו נכנסים לחדר המיטות.
מעולם לא נעצרתי באמת להרגיש שהמגע שלה על עורי, הוא כלל לא נעים. הוא אגרסיבי, הוא מכאיב.
סקס שמגיע לאחר ריב, מגיע כמו עונת חורפה מקפיאה לחלוטין כל רגש ביניכם.
תחושה גדושה בזעם.
הוא ממש לא מדבר על אהבה, הוא היה נוטה לכיוון ההפוך לגמרי.
היה נדמה שהייתי רק מכאיב לה ושפת גופה היה צורח זאת.
היום כשטרקתי את הדלת אחריי, נעצרתי מאחוריה ושמעתי אותה בוכה.
הרכנתי את ראשי לאחור על הדלת והדמעות שלי לא התעכבו להגיע. מה לעזאזל אתה עושה בנאדם? מילמלתי חרישית.
הבנתי שבמקום להיות איתה שם בסלון, הייתי בורח.
בורח מאחריות, בורח מאיתנו. כי למי לא קשה? לכולנו. אך לא כולם נוטשים כשניהיה מפחיד, נכון? אז מדוע לעזאזל אני עושה זאת לה? זה לא מגיע לה.
הבנתי שבמקום להרים אותה, לחזק ולהיות לה לזרועות חזקות שתמיד יתפסו אותה. הייתי מוריד, נותן לה להתרסק.
עכשיו, מאחורי קול בכייה, אני מבין את משמעות המשפט: אתה אף פעם לא בבית, אני צריכה אותך!
מבין שלא חיבקתי מספיק, כשהיא נזקקה כ"כ רק למגע הפשוט הזה, שיבטיח שמעתה ואילך הכל יהיה בסדר.
מבין שלא הקשבתי כשהייתי צריך, אלא בחרתי לשמוע את הצרחות שקורעות את גרונה. הייתי צריך להקשיב לכך שהיא רק מבקשת אותי ואת הנוכחות שלי בחיים שלה. ברגעים בהם היא הכי זקוקה לי. היא הייתה מתגעגעת אליי.
מבין שלא אמרתי מספיק, אלא העדפתי לשמור לעצמי את המילים הטובות להן כי כ"כ זקוקה. לפירגון, למחמאה.
אני מבין שאני אידיוט מוחלט, כי לקחתי אותה כמובנת מאליו מבלי לחשוש שהיא תלך לי. אני הרי פוגע בה, מה השוני ביני לבין האקס הארור שלה?
אני מבין שלא הייתי שם להקשיב לה ולבעיות שלה, לרצונות ולבקשות שלה. לא הייתי שם לשאול איך עבר עליה אפילו היום, לא אמרתי כמה יפה היא אלוהים.
עכשיו אני מבין, מאחורי הדלת הארורה הזאת, שמעולם לא הייתי צריך לטרוק אותה אחריי.
אילו רק הייתי פעם אחת, רק פעם אחת יוצא ממנה ולפתע נתקף אימה שאחזור לבית ריק, הייתי שב חזרה מבחירה, מרצון ומפחד.
עכשיו אני מבין,
שאני פשוט לא הייתי שם.
היא הייתה שם לבדה, לאורך כל הזמן הזה.
אני שונא את עצמי עד עמקי נפשי עכשיו.

נכנסתי חזרה לבית, עיינים נפוחות ובעיקר מלא כלמה ובושה בעצמי.
היא עמדה שם, מנגבת את עינייה אך עדיין נרגשת.
יכולתי לראות אותה מופתעת כששאלה, "מה שכחת?"
צימצמתי את הפער בנינו ושיחררתי נשימה מלאה ברעד, כשאת שפתיי הנחתי על מצחה.

"לאהוב אותך עדן, לאהוב."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

חורף . עקוב אחר חורף
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Aviya Braham
Aviya Braham
וואוו❤
הגב
דווח
חורף .
חורף .
הגב
דווח
Yamit Ben David
Yamit Ben David
תודה שריגשת אותי.
הגב
דווח
טען עוד תגובה 1
כותבי החודש בספרייה
דייטינג
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
לא מגיע לך .
לא מגיע לך .
מאת: Anael Sol
הרי הוא כבר מכיר אותך.
הרי הוא כבר מכיר אותך.
מאת: Lia Marie
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
האור בחיי - פרק 2
האור בחיי - פרק 2
מאת: ליהי מדעי
מחיר התהילה 2
מחיר התהילה 2
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
למה את לא עונה לי?
למה את לא עונה לי?
מאת: אתי בן ארויה