כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

אתה

הכי אישי שלי עד עכשיו..

אתה החבר הכי טוב שלי. תמיד היית ותמיד תהיה, גם אם אתה כבר לא פה ובמרחק של איזה 12 שעות טיסה ממני.

אתה החבר הראשון האמיתי שלי, שעברתי לבית ספר החדש ולא הכרתי אף אחד. כן היו כמה בודדים שהתחברתי איתם עוד קודם וכמה אחרי שעברתי, בעיקר שריחמו עליי שאני די לבד בהפסקות.. בכל אופן ככה הרגשתי. שאנשים די נעלמו לי דווקא שהכי הייתי צריכה אותם, אבל אתה תמיד היית שם. אפילו שלא היינו בכלל בני אותו גיל, לא הרגשתי בכלל בהבדל, ממש לא.
ואהבתי אותך כבר אז, אפילו שאני עצמי עוד לא ידעתי את זה, אהבתי אותך.
אהבתי אותך כידיד, אהבתי אותך כחבר אמת, אהבתי אותך כבנאדם ואפילו מעבר.. אבל לצערי לא ראיתי את זה בזמן, הייתי ילדה מה כבר הבנתי אז?! לא שהיום אני איזו חכמה גדולה כן..

שהתאהבתי בפעם הראשונה הייתי בכיתה ה׳, היום זה נראה כמו איזה קראש דפוק אבל אז זה היה וואוו כן.. הוא היה הראשון שהיה נחמד אליי והרגשתי שזה לא כי המורה מבקשת או אומרת כי אני ׳הילדה החדשה׳ אלא כי ככה הוא. הראשון חוץ ממך כמובן. אתה היית שכבה מעליי והוא היה בכיתה שלי, הילד הכי יפה שראיתי בתור ילדה די נמוכה יחסית לשאר בנות גילה עם שניים עקומות (בהמשך גם פוני, מזעזע אה? , אבל לא אמרת וגם הוא לא).

בכל מקרה, הוא לא ממש שם עליי בזמנו, גם אחרי זה הייתה לו חברה אחרת, שאני חושבת על זה כל הזמן שהייתי מאוהבת בו גם שעבר אחר כך איתי לחטיבה ולתיכון תמיד הייתה לו מישהי אחרת, ואני גם זוכרת היטב איך הוא אהב להראות לי את זה, וואי איך שנאתי את זה.

הוא השתנה שהוא עבר לחטיבה ולתיכון, מילד קטן וחמוד לערס גדול, שחשב עצמו גדול לפחות, אבל אתה לא השתנת לרגע, נשארת מקסים כפי שהיית תמיד.

אני זוכרת איך התיישבנו ביחד להכין שיעורים, ללמוד למבחנים ביחד, שמענו מוזיקה, צפינו בסדרות, הכל עשינו ביחד, ואיך אמא שלך רק חיכתה שנהיה ביחד באמת שגדלנו ובגרנו.
איך הייתי נשארת אצלך לישון, מספרת לך הכל ואתה לי, טוב כמעט הכל מסתבר, לא סיפרת איך אתה מרגיש. כולם אמרו לי מה איך את לא רואה הוא אחר איתך, בעיקר שעברתי לחטיבה אחרת ונפרדו דרכינו ולא ניתק הקשר אפילו התקרבנו. מלא בטלפון, נפגשנו הרבה שלא עבדת, שאני לא למדתי, שאתה לא.
עדיין היינו מלא ביחד, גם אם לא לגמרי. סיפרתי לך על המוזיקה ועל הסדרות ואתה לי, הלימודים, המורים החדשים שבוא נודה די לא סבלתי, כמו גם את הכיתה, ואתה ניחמת אותי, פשוט הקשבת והקשבת, נתת לי לדבר ולפרוק. ואני מדברת לא מעט כן, ואיתך הרשתי לעצמי הכי הרבה, פשוט הכלת, הכלת הכל, הכלת אותי, את הדיבורים שלי, השיגעונות הקטנים וגם היותר גדולים, היית שם. תמיד. ולא הערכתי, לא מספיק.
ואז היה כבר מאוחר..

זה מצחיק אתה יודע איתך עשיתי שיעורים ולו בעיקר נתתי אז להעתיק.. גם בהמשך הייתי די אדיבה ונחמדה למרות שהוא היה שיא המניאק, וזה אפילו החמיר בתקופת התיכון רק ששם היו לי כבר חברות טובות בכיתה ובשכבה, לא היה שום חרם והייתה גם סביבת לימודים מעולה. מעולה למרות שהיית רחוק, כבר נפגשנו פחות, יותר זמן שבו נאלצת להישאר בעבודה, בהמשך המגנים והבגרויות, שגם להם לעיתים למדנו ביחד למרות שכבר היה יותר קשה לתאם.

שהייתי בכיתה ט׳ נסעתי עם התנועת נוער לטיול ברמת הגולן, 11 יום. ואיך שמחתי שהוא גם הצטרף, ממש שמחתי, לא הערס הדפוק מה לו ולזה?! , מישהו אחר.
קראש נאמבר טו תקראו לזה אם תרצו, והוא היה כל כך חתיך, חתיך שזה כואב וכאב לי ממש, דפק לי הלב ממש רק שהוא היה עובר, רק מלשמוע את השם שלו.. ולקח זמן אבל נהיינו בסוף זוג, אבל בכל הזמן הזה לא שכחתי את הערס הדפוק שהתאהבתי בו השם יודע למה, אחוזה בזיכרון של הילד החמוד והנחמד מכיתה ה׳. לא שכחתי אותו לרגע, לצערי כן… בסוף נפרדנו אבל לא בגלל זה, הייתה לך להקה שבה הסולנית איך לומר, אני לא הייתי היחידה ששמה עלייך עין אה?! ואתם הייתם קרובים, חברים טובים, יחד עם מלא שעות של חזרות ביחד, כל זה.

זה היה ל״ג בעומר, כבר אחרי הטיול, חברות שלי מהתנועה הזמינו אותי למדורה שלכם.
ניגנתם לכם בכיף. בקושי שמת עליי, וזה בסדר כי רציתי להיות איתן, ממש נקשרנו. נתתי לך את המקום שלך, קצת ספייס, אחר כך הצטרפת וניגנת לכולנו. זה היה עוד ההתחלה שלנו, שלי ושלך, ועוד למדנו להכיר זה את זה. היית טיפוס די מסוגר בעצמו כזה, הבנתי את זה גם אני הייתי קצת ככה בעיקר בזמן החרם שעשו עליי בנות הכיתה, זה למה כל כך אהבתי להיות עם הבנות האחרות. היינו מתבגרים, באותה תקופה כעסת על ההורים שלך שהם לא תומכים בך מספיק עם המוזיקה, ולי היו את הריבים והעצבים שלי. לא רציתי ללחוץ, ודיברת על זה ובעיקר איתה, דיברת איתה על דברים שלא דיברת עליהם איתי. באותו זמן כעסתי, לפעמים ממש, היום אני מבינה את הטעות שבזה ושזה היה לחינם, כי כל אחד והזמן שלו ולא ברור לי איך בזמנו לא הבנתי כי גם אני ככה, אבל לגמרי.

אתם התקרבתם, ואנחנו, אומנם כבר התנשקנו והכל אבל די התרחקנו.
הנשיקה הבאה שלנו הייתה שם, במדורה. קצת אחריה ראיתי אותך הולך ולא הבנתי כל כך לאיפה, הבנות לא הבינו גם, ואז הן התחילו להיתנהג מוזר ואחת מהן פלטה שהיא ניסתה לנשק אותך קודם בחזרה שדיברתם ביניכם והייתם לבד. בהתחלה עוד התקשתי להאמין ואז עוד איכשהו קיבלתי, אחרי זה גם ראיתי את זה. שהיא נישקה אותך ואחרי זה אתה אותה, ברחתי משם רחוק לחולות, התרחקתי, רציתי להיות לבד.
ואז קלטתי אותך, צוחק ומדבר איתה כאילו כלום, לא יודע בכלל את מה שראיתי.
הבנות באו אליי וניסו להרגיע, לא הכי עזר.
ניגשתי אלייך, לא דיברתי רק הסתכלתי עלייך. לקחתי את הגיטרה שבאותו זמן כבר לא הבנתי למה אני כל כך אוהבת שאתה מנגן עליה, במיוחד שזה לי. לקחתי אותה ותקעתי אותה, קברתי עמוק בחול כאילו שזה מה שיעזור לי לתסכול אבל ניחא, הייתי צריכה לעשות משהו. והיא, הבחורה הזו שנישקת, שהייתה בין החברות הטובות שלי שם, שבמשך כל הטיול צחקנו ודיברנו כאילו אנחנו מכירות שנים. הרגשתי שאני כבר לא מכירה אותה, איך צחקנו שאני והיא קרובות בשם וזה, ובכן מסתבר שגם בטעם בבנים.
הייתה לה יומולדת כמה ימים לפני וקבענו שאת המתנה שלה אתן לה שם, שרשרת עם תליון לב, איזו אירוניה. היא ריסקה לי את הלב, תיקון: אתה ריסקת. ולחשוב שהתנשקתם השרשרת הייתה עליה, איכס איזה גועל.

כעבור כמה חודשים שבהם התחננת שאסלח, החלטתי לתת לך עוד צ׳אנס. הפעם אני זו שריסקה לך את הלב. אתה רצית כבר משהו קצת יותר רציני ודיברת איתי על העתיד, ולי זה פשוט לא התאים. מהסיבה הפשוטה שהיה אותו שלא סיפרתי לך עליו, החלטתי שהגיע הזמן שאספר לו איך אני מרגישה. זה קרה רק שנה אחרי זה, הוא די צחק לי בפנים אם להגיד את האמת, כאילו אני ואת, ממש לא, משהו כזה אם לקצר..

בכל אופן אחרי שאיתך נגמר ואיתו לא קיבל את ההזדמנות להתחיל, לקחתי קצת ברייק מבנים, היה בין לבין איזה אחד שניסה אבל הסברתי שיש מישהו אחר (זה שהיית עוד בתמונה) ואחרי זה שזה פשוט לא מתאים, בסוף הוא הבין.
באותו הזמן הייתי כל כך שבורה ממך, מהשני, מהכל, לחץ של לימודים וזה, ריבים עם ההורים.. הייתי צריכה אותך ועבדת, בעיקר בלהיתחמק ממני אולי כי נמאס לך כבר להיות הכתף שלי, בטוח.
התרחקת. בהתחלה לא הבנתי למה ואז מישהי אמרה לי שזה כי קשה לך מידי בגלל מה שאתה מרגיש, בהתחלה לא האמנתי לה. חבל.
אחרי זה חזרנו להיות בקשר, קרוב אמנם אבל בתוך תוכי הרגשתי שזה לא אותו דבר. הגעתי כבר לכיתה י״א, אתה היית בי״ב, בגרויות, עיניינים.. אותה חברה ממקודם שזרקה לי משהו בנוגע לאיך אתה מרגיש, זרקה שוב משהו, בטעות, הפעם על זה שאתה בקרוב עוזב, לארצות הברית, הפעם כבר האמנתי לה אבל לא האמנתי איך לא סיפרת לי. למה?!
כעסתי, לא מעט זמן, כי בכל זאת היינו קרובים, גדלנו ביחד, ואולי בגלל זה, ואולי גם בגלל זה לא סיפרת, אין לדעת. שנפרדנו לילה לפני הטיסה שלך, סיפרת לי איך אתה מרגיש, איך כל פעם נקרעת מבפנים שעלה מישהו אחר, איך כעסת על כל מי שאי פעם פגע בי, אתה לא יודע אבל עכשיו זה גם אתה..
לא ידעתי איך להגיב ואז התחבקנו בלי מילים וכשהלכתי המשכת עוד לארוז דברים אחרונים.

אני חושבת שבתוך תוכי תמיד ידעתי פשוט פחדתי. פחדתי להיות עם החבר הכי טוב שלי, אני מתכוונת ממש להיות. בזוגיות
פחדתי להתאהב שוב, אם לא הייתי מאוהבת כבר, אוףף איתי.

איבדתי אותך, ולא רק כחבר.
בהתחלה היינו עוד בקשר דרך המייל והסקייפ אבל בשאלות שלך והכל, הרגשתי שאני מונעת ממך להיות באמת מאושר שם, שאני עוצרת בעדך. באחד המיילים סיפרת לי על העבודה החדשה במרפאת השיניים אצל הדוד שלך ושיש שם מתמחה חמודה, גם כן ישראלית שזה נחמד כי יש על מה לדבר. מאז לא שמעתי ממך, פה ושם שיחות שנקטעו בגלל קליטה ירודה, ביומולדת 18 שלי, כן זה היה המייל האחרון.
רציתי לכתוב לך כמה נורא בשבילי שאתה לא בו איתי אבל לא עשיתי את זה, במקום זה רק רשמתי כמה כיף היה לי עם המשפחה ועם החברות. שלא תטעה היה כיף, אבל לא כמו שהיה יכול להיות לי איתך.. גם לא סיפרת לי

שנתיים עברו ואני התחלתי שירות לאומי, היה יום כיף בלונה פארק, למרות שלא הייתי בשיא המצב רוח בגלל כל מיני דברים (הפעם ממש לא קשור אלייך) הלכתי, עליתי לי על הרכבת.
על הקרון ראיתי אותך ולא לבד, אמרת שאתה בביקור משפחתי של כמה ימים, אחרי זה הצגת לי אותה, ואי אפשר להגיד שלא הבנתי מה מצאת בה, לגמרי הבנתי, מעבר ליופי הפשוט כובש שלה, היא הייתה מתוקה, כל כך חמודה.
אמרת לי שאתם עתידים להיתחתן, היא הראתה לי את הטבעת, ברור שמבחוץ הצגתי כולי שמחה ופרגון במילותיי, בלב התפוצצתי.
אתה קלטת את זה, כמו שתמיד קלטת אותי.
תפסת אותי לשיחה ואמרת שכבר לא יכולת לחכות לי יותר, אני גם לא מאשימה אותך, לא ראיתי את זה, לא בזמן זה בטוח. אמרת שאתה מאושר וגם ראיתי את זה עלייך, לא היה קשה לראות. אפילו הזמנת אותי לחתונה והבאת לי הזמנה, זרקתי אותה באקט של רגע שירדתי בתחנה מהרכבת, קצת הצטערתי על זה אבל ידעתי שאני לא מסוגלת להיות שם, שזה יותר מידי.

למרות שהגעתי כבר ללונה פארק לא התאים לי כל היום הזה אז לקחתי אוטובוס בחזרה הביתה. בכיתי ובכיתי והנהג לא הבין מה יש לי, אף אחד לא הבין, רציתי למות. שיעזבו אותי בשקט.

מאז אני לא כזה מתלהבת לקחת רכבת, כן קצת דפוק אני יודעת, מעין הרגשת טראומה שכזו, בהמשך ועם הזמן זה עבר, ככה זה לא?

זהו, אין לי בעיה בכלל עם רכבת, עברו שנתיים בכל זאת, ואני גם מזמן כבר בוכה בכלל על מישהו אחר, עכשיו גם את זה לא, בכלל אני לא מבינה על מה בדיוק בכיתי
לפחות אותך הכרתי כמעט כל החיים שלי, אותו בקושי שבועיים אבל שיהיה.. בכי זה בכי
מאז כל פעם אתה עולה לי ביומולדת וגם קצת בחגים, אבל חוץ מזה כבר כמעט שלא, הבחור ההוא כבר מזמן זה פאסה, בדיוק כמו הקודמים.
אתה יודע היה לי חלום, עדיין, לעשות טיול ענקי כזה בארצות הברית, מיאמי, פלורידה.. מקוסט לקוסט, אולי זה עוד יקרה מתישהו, מי יודע
ואז אולי פעם ניפגש ונדבר ונעביר בינינו זיכרונות על הילדות, אספר לך על הפעם האחרונה בה נשבר לי הלב כמו שעשיתי תמיד שדיברנו, בטח אתה כבר אבא לילד או שניים. תספר לי על מה שטוב ועל מה שפחות וככה גם אני. ניזכר בתקופה בה היינו ילדים ואחר כך מתבגרים ובוגרים שלא ידעו הרבה על החיים, לא רחוק מאשר עכשיו. אולי אני אמצא גם שם מישהו כמו שאתה מצאת מישהי ואולי גם לא, זה בסדר גמור גם אם לא.
וגם אם לא ייצא להיפגש.
תמיד אני יודעת שאתה
תמיד זה יהיה אתה. יהיה לך מקום מיוחד אצלי בלב, כזה שהוא רק שלך.

תמיד אהבתי את השיר הזה..

אני לא מרגישה כל כך ברת מזל, אבל מה אני אגיד, לפחות הכרנו
ובכמו בשיר אתה היית הבית שלי, רק חבל שלא זכיתי להקים איתך אותו, ולא ראיתי את זה, לא בזמן לפחות, אבל גם מטעויות לומדים לא ככה? בכל אופן בקיץ שאחרי התיכון כבר הספקתי להתאהב במישהו שדי הזכיר לי אותך והיה החבר הכי טוב שלי, אבל כמו שהיה איתך גם זה נגמר, רק שפה באמת היינו ביחד, חמישה חודשים.. אבל אתה היית הראשון שלי, הראשון שאהבתי באמת כי לפני זה לא באמת ידעתי איך ומה זו אהבה, גם שם הייתי צריכה אותך, שזה נגמר והבן זונה בגד בי והתנשק עם מישהי אחרת, שוב מסתבר, הפעם עם מישהי שאני בכלל לא מכירה וגם הוא די בקושי.. אבל לא היית, לא היית שם, וזה טו מאץ׳ למייל או לשיחת סקייפ דפוקה, ככה חשבתי אז וגם עכשיו שאני נזכרת בזה שוב ועולות בי דמעות בלי כל שליטה.

היית תמיד אצלי הראשון, קיוויתי שגם האחרון, לא קרה, אני עדיין מחפשת.. ומאז עברו הרבה מים בנהר כמו שאומרים, הרבה דמעות על בחורים, על חברויות שכמו גם זו נגמרו, רגעים של שמחה שכל כך רציתי לשתף ולא היה את מי, תיקון, לא היה אותך.

ומאז, השיר הזה, כמו הרבה אחרים, הוא רק זיכרון קטן וכואב ממך ושככל שהשנים עוברות כואב לי פחות, הרבה פחות.
ואתה, תמיד זה היית אתה. הנפש התאומה שכעת כה חסרה לי וגם אותה אני ממשיכה לחפש, יום אחד מאמינה שאמצא אבל מה שבטוח יש לי פינה בלב שתמיד תהיה שייכת לך, והיא רק שלך. כי הרי זה כבר ידוע, אתה זה אתה, ואני אתה בטח שואל, אני תמיד אשאר חלק ממך, חצי אבודה וחצי מאושרת בחלקי. כי מה לעשות, אתה היית הראשון שלי, זה שלימד אותי מזה לאהוב לצערי בדרך הקשה, בה אתה לומד גם לשחרר שהצד השני שמח וטוב לו, מאז אני לומדת שוב ושוב מסתבר, אבל אתה, אתה היית הראשון, הראשון שהדליק לי ככה את הלב וגם זה שכיבה אותו לרגעים. איבדתי אותך אבל הרווחתי משהו לא פחות גדול, את עצמי ומפה רק ממשיכים. כמו שאמרתי מאז התאהבתי, נכוותי, בכיתי, צחקתי, הכל קרה בלעדייך ואולי לטובה כל עוד אתה מאושר באמת וטוב לך. לי די רע, אבל זה מזמן כבר לא קשור אלייך, רק קצת כי אתה חסר. אבל אני יודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה ששחררתי אותך והשארתי אותך מאחור כי עצרתי בעדך והעקתי, ממש כמו שעשיתי את הבחירה הנכונה לא מזמן ובחרתי לוותר עליו כי זה יותר מידי מסובך. איתך זה היה פשוט, יכול היה להיות ככה לפחות אבל בקטנה, למדתי גם מזה.

אתה היית ותמיד תהיה הראשון, מאז באים ויבואו אחרים, אני זוכרת אותך.
היית חבר אמיתי ועל זה רציתי להגיד לך תודה, תודה שסבלת את כל התסכולים וה׳פאקים׳ שלי כי יש לא מעט. תודה שהיית שם שהייתי צריכה אותך יותר מהכל, תודה גם שנתת לי זמן להתמודד גם לבד.
תודה שהקשבת, הקשבת לי, מההתחלה ועד הסוף גם שרצית לעצור את שצף הדיבור שלפעמים גם כל כך מתיש. תודה שהיית כזה שהרשיתי לעצמי ככה להיפתח בפניו ולשפוך את מה שעל ליבי. תודה שהיית שותף לתחביביי ואני לאלו שלך, שבחרת לשתף גם אותי. תודה שהכרת לי דברים חדשים, מוזיקה, סדרות, סרטים, מאכלים. … אל תדאג לא היה ולא יהיה על הפנקיקיים של אימא שלך על הבוקר בעולם חח, גם לא על השניצל.

תודה, פשוט תודה. ועכשיו אני נפרדת סופית ממך, בדרך שאתה לימדת אותי אותה, הכתיבה, תמיד האצת בי להמשיך ולהתמיד, כבר בילדות.
בטח תשמח שמאז אני רק ממשיכה ומי יודע אולי פעם תשמע עליי, למרות שסביר להניח שלא, בטח לא כי אתה הרי שם ואני עוד פה. זה בסדר, כי רק רציתי להגיד תודה, להגיד ולהמשיך בדרכי, לכתוב ולהמשיך, לפרוק קצת.

הייתי עוד קצת בקשר עם אימא שלך, מזמן כבר לא, עדיף כך.
אני אומרת לך שלום, אולי נתראה ואולי גם לא, מה שבטוח לא אשכח, אותך.
ואתה, זה תמיד היית ותמיד יהיה רק אתה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שיר פיליבה עקוב אחר שיר
שמור סיפור
לסיפור זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש בספרייה
מרגש
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
סיפורים אחרונים
אני חולה בגללך
אני חולה בגללך
מאת: mashka pal
לעזאזל איתך אהבה
לעזאזל איתך אהבה
מאת: אנונימית ...
בכל הכח 7
בכל הכח 7
מאת: שיר פיליבה
בכל הכח 7
בכל הכח 7
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay