כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

בין הכוונות

מכירים את הפוסטים האלה – להיות חברה של לוחם? מודה, כתבתי אחד כזה פעם. אין לכם מושג כמה זה קשה. עומר ואני ביחד כבר שנתיים שמתוכן היינו ביחד יומיים וחצי בערך. ככה זה כשחבר שלך לוחם בסיירת גולני. זה קשה, זה מעצבן, זה מתסכל, אבל האהבה הזאת בינינו חזקה יותר מהכל.

יום שבת. 11:30 בבוקר. התעוררתי כבר לפני שעה בערך, אבל ממש אין לי כוח לקום מהמיטה. הפלאפון ממשיך לנדנד עם השעון מעורר הזה כל כמה דקות עד שלבסוף אני מוצאת שאריות של כוח לקום לכבות אותו. ווטאספ.. ווטסאפ.. התראה בפייסבוק.. שיחה שלא נענתה מקורל.. ווטסאפ ועוד ווטסאפ. עזבו אותי על הבוקר. ולא, 11:30 ביום שבת זה בוקר, לא צהריים! . חצי שעה נוספת עוברת. הגיע הזמן לקום, אבל לא לפני הודעה קצרה לעומר. "בוקר טוב יפה שלי, התעוררתי עכשיו. דבר איתי כשאתה יכול! אוהבתת". וסיימתי עם אימוג'י של נשיקה. לא ראיתי את עומר כבר שבועיים. הוא והצבא הזה שלו. עכשיו אפשר להתעורר באופן סופי. אני שומעת את הקפה כבר קורא לי מהקומקום. אז יאללה, בוקר טוב! עוד שעתיים ים!

**

מכירים את הפוסטים האלה – להיות חברה של לוחם? מודה, כתבתי אחד כזה פעם. אין לכם מושג כמה זה קשה. עומר ואני ביחד כבר שנתיים שמתוכן היינו ביחד יומיים וחצי בערך. ככה זה כשחבר שלך לוחם בסיירת גולני. זה קשה, זה מעצבן, זה מתסכל, אבל האהבה הזאת בינינו חזקה יותר מהכל. לפעמים זה שבועיים, לפעמים שלוש, לפעמים זה אפילו יותר, אבל זה לא משנה. אני מחכה לו שיחזור. במשך השבועות שהוא לא נמצא אני מתכננת את הבילוי שלנו בסופ"ש הקצר הזה. אומנם זה תמיד רק יומיים, אבל אלו 48 שעות שמרגישות כמו נצח. נצח מלא באושר. 48 שעות רצופות של ביחד, רק הוא ואני והאהבה שעוטפת אותנו מסביב. היומיים האלה ממלאים את כל המאגרים של הכוח כדי לחכות לו עוד תקופה בלתי ידועה. כל שיחה קצרה איתו כשיש לו זמן, כל הודעה קיטשית בשעות לא שעות, כל תמונת סלפי של נשיקה שהוא שולח לי. יש משהו ממכר במרחק הענק הזה. רק ככה אפשר להעריך את הקרבה. עומר ואני חזקים ונמשיך להיות. עומר ואני שורדים את הכל ונמשיך לשרוד. עומר ואני אוהבים, ואין ספק שנמשיך לאהוב.

**

יום שבת. 8:20 בבוקר. לא הצלחתי להירדם בכלל. ההתראות לא מפסיקות להגיע, וכל צליל של הודעה בפלאפון מקפיץ לי את הלב. Ynet, Walla, Mako, Nrg. אני נכנסת, מרעננת את הדף, יוצאת, נכנסת שוב, מרעננת את הדף ויוצאת. ככה בלי סוף. זה כבר השבוע השני של "המבצע" הזה בעזה. עאלק מבצע, כאילו החיילים הם שקיות במבה בסופר שמוכרים 3 ב-10 שקל. כבר כמה ימים שלא דיברתי עם עומר, אפילו לא הודעה קצרה ושלא נדבר על סלפי נשיקה. זה לא מונע ממני למלא את הפלאפון שלו בהודעות אוהבות ממני. מסכן! כשיפתח את הפלאפון הוא כנראה ייתקע לו מרוב הודעות, אבל לא אכפת לי! שיתמודד. שאלו יהיו הצרות שלו. הקפה שהכנתי כבר קר ועדיין לא שתתי חצי ממנו. אני לא יכולה להתעסק במשהו אחר. האוזניים עסוקות בטלוויזיה, העיניים באתרי החדשות, והלב? עסוק. אוי כמה שהוא עסוק. אני מרעננת את הכותרות שוב ושוב. שמות ותמונות של חיילים. סיפורים של נופלים. מבזקים ודיווחים חסויים כי עדיין לא הותר לפרסום. אני מרעננת שוב ושוב, מפחדת שהעורך של האתר יוסיף בטעות תמונה של עומר. הוא יחזור. אני יודעת. אני בטוחה. שלוק נוסף מהקפה הקר, עוד ריענון אחד לאתר, ופתאום הלב קופץ כשעל המסך מופיעה שיחה מאימא של עומר..

**

ישבתי שם, ממש ליד המיטה שלו. החזקתי לו את היד ולא הצלחתי להרפות. ראיתי איך הוא נלחם כדי להישאר בחיים. איך הוא נאבק כדי לשרוד. הוא היה תשוש מכל הבדיקות והכדורים שנתנו לו, אבל הוא לא היה מוכן לעצום את העיניים. הוא פחד שזאת תהיה הפעם האחרונה. הוא נאבק בכל נשימה. כל טיפת אוויר שנכנסה לריאות הייתה עולם בשבילו. כל טיפה שיצאה הייתה יכולה להיות האחרונה. ראיתי איך הוא לאט לאט מאבד אמונה, מאבד אוויר ובסוף מאבד גם אחיזה מהיד שלי. ישבתי שם, ממש ליד המיטה שלו. שמעתי אותו מנסה לצרוח אבל לא היה לו קול, ראיתי איך הוא מנסה להילחם אבל הגוף בוגד בו. הרגשתי את הכאב מתפשט אל כל הגוף שלו כמו רעל סופני שלא משאיר סיכוי. הרופאים רצים עם מבט חסר אונים בזמן שהמוניטור משמיע צפירה צורמת של הדופק שלו, ואני? אני קפאתי. לא הצלחתי לזוז, לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי אפילו להחזיק לו את היד מחדש. רק הסתכלתי עליו נאבק על כל שנייה נוספת ופשוט התחלתי להריץ לאחור את הכל, לחשוב פתאום על הכל, פשוט להיזכר בהכל.

נזכרתי בהודעה האחרונה שלו. חייבו אותם לכתוב מכתב אחרון, למקרה ו.. עומר לא היה מוכן לעשות את זה. "אין סיכוי שאני מוותר מראש" הוא אמר, אז במקום הוא פשוט שלח לי הודעה ארוכה. המילים פתאום זועקות מתוך ההודעה. אני מנסה לקרוא אותה שוב ושוב אבל אני לא מצליחה. הדמעות מפריעות. הלב חלש מידי, אבל הזיכרון זוכר רק משפט אחד. המשפט האחרון. "אהובה שלי, אני אחזור. אני מתכוון לזה. אני אחזור. תתחילי לתכנן את הסופ"ש שלנו. אני מבטיח לך שאני אחזור. בינתיים, אני לא ממליץ לאף אחד להיכנס לי בין הכוונות של הרובה. אף אחד לא יעצור אותי בדרך לחיבוק שלנו. אני אחזור. אני מבטיח."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

סימן שאלה! עקוב אחר סימן
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
זאב בודד
זאב בודד
שברת אותי
הגב
דווח
Just Liel
Just Liel
דמעות.. מרגש בטירוף. משתתפת בצערך ומצטערת לשמוע.. שולחת חיבוק חם ❤
המצחיק נלחץ בטעות.. :/
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
זונת הכפר 18++ פרק ג
זונת הכפר 18++ פרק ג
מאת: שבע סישולדי
בגיל 26 נשבר לך הלב
בגיל 26 נשבר לך הלב
מאת: Koko R
אז למה הדמעות?
אז למה הדמעות?
מאת: חיים רק פעם אחת
כאילו הלב שלי נקרע
כאילו הלב שלי נקרע
מאת: חיים רק פעם אחת
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D