המקום שלך לכתוב

כבר כמה לילות רצופים שאני מביטה בך כשאתה ישן.
מנשקת את מצחך העדין, מלטפת את לחייך הרכות, והזיפים שגורמים לי לצמרמורת קלה, טובה כזאת.
אני מחבקת אותך וידך עוטפת אותי בתנוחת הכפית מבלי שאתה אפילו מודע לזה.
אני מצליחה לראות את הרוגע והשלווה על פנייך, המשרה רוגע גם על פניי.
אף פעם לא חשתי רוגע שכזה, רוגע אמיתי, שלווה עצמית ושלמות, כמו שאני מרגישה איתך.
אף פעם לא אהבתי חזק כל כך, חזק שלא משנה כמה אצעק, לא תצליח להבין, אף אחד לא יצליח להבין.
אני מביטה בך וחושבת על כמה בת - מזל אני, שזכיתי לפגוש אותך.

אני מדמיינת בכל לילה את המשך החיים שלנו יחד, את כל הדברים הקטנים שעושים לנו טוב, אם זה כאשר אנחנו הולכים ברחוב ואוחזים ידיים, או עולים במדרגות הנעות כשאתה נעמד במדרגה הגבוהה יותר ועוטף אותי לחיבוק חזק, חיבוק אמיתי.
חושבת על הרגעים בהם אנחנו רואים 'אווטאר' בלילה אחרי יום ארוך, שותים תה שתמיד מתקרר עד שאנחנו מגיעים אליו ומנשנשים תפוצ'יפס מקסיקני.
אני מדמיינת את הכלב הראשון שנאמץ יחד, 'פצו' כמו שאנחנו קוראים לו מבלי אפילו להכיר אותו.
מחשבותיי נודדות לימי שבת בהם נשב על שמיכה דקה בדשא, משחקים במשחקי קלפים וזורקים מדי פעם כדור ל'פצו', כשהוא נלהב כל כך בכל פעם להחזיר לנו אותו כדי שנזרוק אותו שוב.
אני מדמיינת איך נרגיש אחרי הערב שיהיה כולו שלנו, בו יגיעו משפחה וחברים לחגוג איתנו את היום המיוחד הזה, היום שלנו ואז יגיע השלב שכולם כבר ילכו, ואנחנו נגיע לחדר מלון וכל מה שנרצה הוא לאחוז אחד בשנייה קרוב, ולהודות שזכינו להגיע לרגע זה.
אני חושבת על הפעם הראשונה שנחזור עם הילדה מבית החולים ו'פצו' יהיה בבית, יחכה בקוצר רוח ויהיה החבר הכי טוב של הקטנטונת שלנו, לאורך כל הדרך.