כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

יעלי שלי היא מלאך

אני לא אשכח אותך בחיים! תמיד תישארי בליבי

השנה שהייתה הייתה שנה מאוד קשה עבורי, זו הייתה שנה של למידה, שנה של עבודה, שנה של הרבה שמחה אבל בעיקר שנה מאוד עצובה!
2016 זו השנה בה הדבר שהיה הכי יקר לי נלקח ממני, זה קרה לפני שבועיים, הייתי בטיול אופניים דרך הבסיס, היינו בגלל עליון השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת. הייתי באמצע המסלול רכיבה כשאח שלי התקשר אליי ושאל אותי איפה אני נמצאת, לא הבנתי למה הוא שואל אותי את זה אז שאלתי "למה מה קרה?" והוא ענה לי במילה אחת "יעלי".

יעלי הייתה אחותי הקטנה ביותר והיא הייתה הדבר שהכי יקר ללבי, היא הייתה יקרה לי יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר יקרה מהחיים שלי.

באותו הרגע שאחי התקשר אליי הרגשתי כאילו חלק ממני נעלם, הרגשתי גוש בגרון שלא מוכן לעזוב, הרגשתי שמשהו קרה לה. אז שלחתי לו את המיקום שלי ודיברתי עם הקצין שלי הודעתי לו שקרה משהו עם אחותי והוא ישר הבין במה מדובר. הוא ידע את המצב בו היא נמצאה, ידע שהיא הייתה ילדה חולה ושהמצב שלה היה על הפנים, סיפרתי לו גם שהריאות שלה לא כלכך מתפקדות וכל פעם שהיא הייתה נמצאת בבי"ח הוא היה משחרר אותי כדי להיות איתה.
אחרי שדיברתי שוב עם אחי הוא אמר שתוך שעתיים הוא אצלי ולוקח אותי חזרה הביתה. ואני חזרתי למסלול אומנם כבר לא כלכך מרוכזת אבל חזרתי לרכיבה כאילו אני בדרך לקטנה שלי. לא עברו 10 דקות ומצאתי את עצמי מתהפכת מהאופניים בדיוק על ערמה של עלים רטובים. עצרנו שוב, אני הקצין שלי ועוד חייל שהיה איתנו. ירדתי מהאופניים והתיישבתי על הבוץ והרגשתי איך אני מתחילה להתפרק, הרגשתי איך הדבר הכי יקר לי נלקח ממני. התחלתי לבכות ולהתפרק הקצין שלי בא וחיבק אותי אמר שהכל יהיה בסדר ושאין לי מה לדאוג. אבל אני ידעתי, ידעתי שקרה משהו!

אחרי שעתיים אח שלי מגיע למקום בו אני ושון (הקצין שלי) חיכינו לו, נפרדתי משון ואמרתי לו שאני יעדכן אותו. בדרך אני מנסה לתפוס את אימא שלי בטלפון. פעם ראשונה-לא מצליחה, פעם שנייה-לא מצליחה. רק בפעם השלישית הצלחתי לתפוס אותה.
"אימא?" אני שואלת. "אהה מרים איפה אתם?" היא עונה בוכה. "אנחנו בדרך עוד שעתיים בערך נהיה בבית, מה קרה?" הדמעות עומדות לי בגרון ולא מרפות. "רפאל לא סיפר לך?" "לא הוא לא סיפר.. מה קרה?" אני שואלת שוב "יעלי נפטרה" היא אומרת לי ואני לא מצליחה לקבל את זה. "מה?!" אני אומרת עם דמעות שכבר התחילו לרדת מעצמם. "כן, היא נפטרה וסיימה עם כל הסבל הזה, אנחנו עכשיו באמבולנס בדרך הביתה" היא עונה לי ואני לא מצליחה להגיב. כעבור חצי דקה של שתיקה מלאה בעצב אני אומרת לה "טוב אני אראה אותך בבית" ומנתקת.
אחרי 20 דקות של נסיעה בהם אני רק בוכה בשקט והדמעות יורדות לי על הפנים ולא מפסיקות אני מחליטה לשלוח הודעה לשון "שון.. אחותי הקטנה יעל נפטרה" לא עבר 2 דקות והוא עונה "אני כלכך מצטער לשמוע, כל דבר שתצטרכי תגידי לי אני אעזור לך בהכל"

כל הנסיעה עברה בשקט, לא הצלחתי לומר מילה, הייתי מלאה בבוץ והעיניים אדומות ממש. הגענו הביתה, אני רואה את האמבולנס בחנייה למטה. אני רצה הביתה נכנסת לבית ורואה את אימא בוכה, אני רצה אליה ומחבקת אותה, שנינו מתחילות לבכות וככה אנחנו בערך 10 דקות. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעמוד יותר, אני הולכת לחדר ומחליפה לבגדים אחרים, לוקחת את הטלפון ויוצאת החוצה עם הכלבה שלי, להירגע קצת אבל לא מצליחה אני להפך בוכה יותר. לא מצליחה להחזיק מעמד יותר. אני עולה בחזרה הביתה ואחותי השנייה ברטה נכנסת הביתה עם שמדריך שלה מהפנימייה ועוד 2 חברות שלה היא באה אליי ואל אימא ומחבקת את שנינו, ואני, אני לא מפסיקה לבכות. האנשים ממשיכים להגיע ולהתאסף אצלי בבית כולם עצובים וכואבים.
בשעה 5 וחצי מגיע האוטובוס שלוקח את כולם לבית העלמין, אנחנו עולים עליו וכשהגענו היו עוד הרבה אנשים בתוך בית העלמין, כולם בים מחבקים ובוכים. אני גם בוכה, אבל לא מצליחה לעכל את זה, עדיין לא מאמינה שהיא הלכה, עדיין לא מאמינה שהילדה הקטנה של המשפחה, הילדה המיוחדת שלי, שהייתה כל החיים שלי זאת שהייתי מלבישה אותה מגדלת אותה ומאכילה הלכה ממני, נלקחה ממני. במהלך הקבורה ראיתי איך מכניסים אותה לתוך הבור ההוא, בכיתי כלכך, לא יכולתי לראות את זה, זה היה כלכך קשה.
במהלך השבעה כולם באו לבית, החברים מהצבא, וחברים מהבית ספר, המשפחה, כולם באו, וכל מי שהגיע לא הצליח להאמין למה שקרה, אנשים שלא ראיתי מלא שנים הגיעו ושאלו איך זה קרה. בכל פעם ששמעתי את זה הדמעות לא איחרו לבוא, בכל פעם ששמעתי את זה לא יכולתי להפסיק לחשוב על ההרגשה שהייתה לי זו הייתה הרגשה כאילו עקרו ממני את החיים הרגשתי כאילו אין לי כלום בפנים.

ועכשיו, עכשיו השנה הפכה ל2017, זו שנה שהתחילה לי ברגל שמאל, זהו זמן שבמקום ללכת ולחגוג את השנה החדשה.. אני מתאבלת על השנה הקודמת, בה איבדתי את האחות הקטנה שלי שאותה גידלנו אני ואימא שלי. שנה בה איבדתי את החיים שלי. ואני בחיים לא אוכל לשכוח את היום הזה בו הייתי בטיול המקום להיות איתה ברגעים האחרונים שלה, טיול שלא הייתי צריכה לצאת אליו בכלל ובכל זאת יצאתי.

אז לא, בשבילי 2017 התחילה לי ובמקום לשמוח שהגיעה השנה החדשה.. אני עצובה כי אין לי את הילדה הקטנה הזו שכל חיוך שלה היה ממיס לי את הלב, שבכל פעם שהייתי שומעת את הצחוק המתגלגל שלה הייתי מצטרפת אליה וצוחקת ביחד איתה.

ולך יעלי שלי אותך אני תמיד אוהב ובחיים לא אשכח את החיוך היפה שלך ואת הצחוק שמתגלגל שלך, את היית כל עולמי ותמיד תישארי כל עולמי אני מקווה שאת נחה לך שם למעלה ושאת לא סובלת יותר כמו שסבלת פה.
אוהבת אותך המון! 3>
שלך מרים, אחותך הגדולה 3>

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Miriam Isakov עקוב אחר Miriam
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
baby blue
baby blue
וואאאווו
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Miriam Isakov
אני מצטערת - פרק 5
אני מצטערת - פרק 5
מאת: Miriam Isakov
אני מצטערת - פרק 9
אני מצטערת - פרק 9
מאת: Miriam Isakov
אני מצטערת - פרק 10
אני מצטערת - פרק 10
מאת: Miriam Isakov
ההוא מהלילה של אתמול
ההוא מהלילה של אתמול
מאת: Miriam Isakov
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
סינדרלה של המאה ה-21
סינדרלה של המאה ה-21
מאת: שלכת כותבת מהלב
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
שהכל נהיה בדברו 4
שהכל נהיה בדברו 4
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer