כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

הגיע הזמן שתתעורר

אל תיתן לה לשכוח אותך. אל תיתן לך להמשיך בלעדייה. עברתם יותר מידי ביחד כדי שהשיגעון הרגעי שלך ישכיח את הכל. היא מחכה לך. לכעוס עלייך, לצעוק עלייך, לספר לך כמה פגעת בה. אבל גם כדי להקשיב, גם כדי לחבק, גם כדי לאהוב. הגיע הזמן שתתחילו מחדש, שהאהבה ביניכם תחזור.

ארבע בבוקר. עצרתי עם המכונית על יד הבית שלה. הקאפוצ׳ון שלי מכסה אותה היטב. ספק כי קריר, ספק ניסיון להתחבא. הרדיו מנגן בשקט שירים אקראיים, החלון מעט פתוח כדי שתוכל לנשום קצת אוויר נקי. היא יושבת במושב שלידי, אני ממעט להביט בה, אבל אני שומע. אני מרגיש. אני רואה כמה קשה לה. הגרון שלה חנוק, היא מנסה להוציא צלילים מתוך ים הכאב שמתמלא בתוכו ובקושי מצליחה. העיניים מבריקות ובוהקות, היא מנסה להסתיר שהיא נשברת אבל הגוף מנצח אותה.

קשה לה. זה ברור. היא לא רגילה לשתף. לפרוק. להתפרק. היא מרגישה שכל חומות ההגנה שהיא בנתה לעצמה בשנים האחרונות מתחילות להיסדק, והיא מפחדת. והיא דואגת. והיא מתקשה. היא מרגישה חשופה מידי. ועדיין, ארבע בבוקר. היא יושבת לידי, ומספרת לי את כל מה שעובר עליה, את כל מה שכואב לה, את כל מה שהיא.

**

אני יושב לידה ומקשיב. מקשיב לכאב שלה, לפחדים שלה, לפגמים שבה, לחלומות שלה. בקול שבור היא מנסה לפרוק. פעם ראשונה שהיא מאפשרת לעצמה להיחשף ככה. היא מקלפת שכבה אחר שכבה, מפילה חומה אחרי חומה. היא מנסה להסיר את המסכה ששמה על עצמה מאז שהיא קטנה. הפרידה הזאת לא עושה לה טוב. היא לא צריכה להגיד לי את זה. העיניים שלה אומרות את זה הכי טוב. היא מרגישה שהיא עומדת לטבוע בתוך עצמה. ים של מחשבות. נהר של רגשות. צונמאי של בלבול. היא מנסה להיות חזקה ולשרוד, אבל היא מתרסקת אל תוך עצמה כל פעם מחדש.

היא אוהבת, אוהבת כל כך. וזה מה שמקשה עליה. ואני יושב שם לידה, מתפרק ביחד איתה. והיא מספרת לי על הכל. על החומות שבנתה מגיל צעיר כי נמאס לה להיפגע. על האכזבה מהדרך שהפרידה הזאת קרתה. על הבלבול שהפך מאורח לבן בית אצלה בראש, אצלה בלב. היא מספרת לי הכל. יורה מילים אל האוויר, מנסה להקל קצת על הלב. היא מדברת ואני מקשיב. היא מדברת והיא גם מקשיבה. לפעמים המילים שלה מיועדות רק בשביל עצמה, היא בטיפול פסיכולוגי, היא המטופלת. היא גם המטפלת. היא יושבת לידי וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה, זה לעזור לה להשתחרר מהמלחמות האלה שהיא מנהלת בראש. היא פורקת ומתפרקת, ואני ביחד איתה.

**

היא רוצה. היא צריכה. היא חייבת לשחרר. היא חייבת להרפות את היד שעוטפת את הלב שלה כל כך חזק. היא חושבת שזה מגן עליה, היא לא שמה לב שזה רק מכאיב. היא חייבת לאפשר לאוויר חדש להיכנס לריאות, ולאוויר המזוהם לצאת החוצה. היא חייבת לנסות ולהשאיר מאחור את העבר, להשאיר אותו רק כזיכרון. היא חייבת ללמוד להסתכן עוד הפעם, לסמוך על אחרים עוד הפעם, להאמין עוד הפעם, ואפילו לפעמים להתאכזב. היא חייבת את זה בשביל עצמה. היא מתפוררת, יותר נכון היא מפוררת את עצמה לאט לאט. הפצעים שלה לא יכולים להגליד. הם הופכים לצלקות שלא נותנות לה להתקדם.

הפרידה הזאת רק מוסיפה מיכל מלא בדלק של כאב אל תוך מדורת החיים שבוערת בתוכה ושורפת את הכל. כשהעיניים שלה דומעות, זה נראה כמו ניסיון נואש של הגוף לשחרר קצת מהכאב ולכבות מעט את האש שבוערת, אבל זה לא מספיק. הדמעות האלה הן גם דלק. דלק לא מכבה דלק. כאב לא מכבה כאב. היא יושבת לידי ומספרת לי שהיא עדיין אוהבת ומאמינה, ודווקא בגלל כל זה היא כל כך פגועה. היא מרגישה שהיא תלויה באוויר. שבכל רגע היא יכולה ליפול ולהתרסק. בכל רגע היא יכולה להמריא ולרחף. ההרגשה הזאת נוראית. היא חונקת אותה. אני רואה. אני שומע. אני מרגיש.

**

חמש בבוקר. הקאפוצ׳ון עדיין עליה. הרדיו עדיין חלש, החלון עדיין פתוח, הגרון עדיין חנוק, והעיניים? נרטבות כל פעם מחדש מדמעות אחרות. קשה לה. זה ברור. זה ברור לכולם, חוץ ממך כנראה. היא אוהבת אותך, אתה בכלל לא יכול לתאר כמה, אבל היא גם פגועה ממך, אתה לא יכול לתאר כמה. היא ציפתה ממך שתכבד אותה. שתעריך את האהבה שלה. שתהיה אמיתי איתה. היא מעסיקה את עצמה במחשבות. בניתוחים. בכאב. היא לא מבינה מה השתנה ביניכם בתקופה האחרונה. מה השתנה אצלך. היא ציפתה ממך שתדע לבוא ולדבר איתה. שתדע לבוא ולנסות לפתור את הבעיות. במקום זה, אפילו לא ניסית לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. השארת אותו אצלך בלב ונתת לו לזהם את הכל. שמרת דברים בבטן בידיעה שהם יתפרצו. רק לא ידעת איך ומתי.

כואב לה. כואב לה לא בגלל שאתה טועה. אלא בגלל שאתה לא רוצה לתקן. לא מנסה לפחות. כואב לה. כואב לה שאתה מדבר עם עצמך, במקום לדבר איתה. ואתה יודע מה הכי כואב לה? כואב לה שישבת שם אצלה בבית. הבטחת לה שזה רק הפסקה קצרה לנשום אוויר ואתה חוזר. הבטת בעיניים שלה, שכבר אז היו עם שאריות של דמעות, וחיבקת אותה כל כל חזק. חיבוק שנתן לה כוח לחלום מחדש. להאמין מחדש. לקוות עוד הפעם. יצאת מהדלת והשארת אותה להתגעגע. יצאת מהדלת ולא חזרת.

**

אביחי, תתעורר. היא משהו מיוחד, ואני בטוח שאתה יודע את זה יותר טוב ממני. היא אוהבת אותך. היא רוצה אותך. היא צריכה אותך. אבל היא צריכה אותך אחרת. יותר מתחשב, יותר מכיל, יותר משתף, יותר סומך. היא צריכה אותך אחרת. פחות דואג, פחות נעלם, פחות סגור, פחות רחוק. היא צריכה אותך. את האהבה שלך. היא צריכה אותך לידה. ואותה לידך. היא צריכה שתפסיק את המשחקים האלה של האינסטגרם והסנאפצ׳אט. היא צריכה שתתחילו דף חדש. פרק חדש. ספר חדש. היא צריכה שתדבר איתה, שתסביר לה, שתספר לה על הפחדים והחששות שלך, אבל על הכל. היא צריכה שתרצה לנסות, אבל באמת. היא צריכה אותך בדיוק כמו פעם, והיא גם צריכה אותך חדש, והיא בעיקר צריכה שאתה תבין את כל זה.

נכון, זה יהיה קשה. אפילו מאוד. הכל יהיה הפעם שונה. היא פגועה ממך, מאוד. היא מרגישה שאתה משחק ברגשות שלה. היא מבולבלת. מאוד. התרחקת ממנה בלי להסביר בכלל. היא כועסת. מאוד. אחרי כל מה שהיא נתנה והקריבה בשבילך פשוט רמסת את הלב שלה. והיא שונאת. אין לך מושג כמה היא שונאת את המצב הזה. את ההרגשות האלה. את ההתנהגות שלך, אבל היא עדיין רוצה, היא עדיין צריכה, היא עדיין אוהבת אותך. מאוד.

**

הלילה נושק לבוקר. היא מספרת לי הכל. היא פורקת את הכל. כל המחשבות מהראש. כל הכאב מהלב. אתה יודע אביחי? הלוואי שהייתי מקליט את הכל ושולח לך. היא דיברה איתי, אבל קיוותה שאתה תשמע. היא סיפרה לי, אבל דמיינה שזאת שיחה איתך. אני לא יודע כמה זמן היא תצליח לשרוד ככה. היא כרגע מנסה לצוף. תכף היא תתחיל לטבוע. ואני מבטיח לך, כשזה יקרה, היא תתחיל לזרוק ממנה את כל הדברים שמכבידים עליה, ואתה בטח מבין מה יהיה הדבר הראשון שייזרק לים.

אל תיתן לה לשכוח אותך. אל תיתן לך להמשיך בלעדייה. עברתם יותר מידי ביחד כדי שהשיגעון הרגעי שלך ישכיח את הכל. היא מחכה לך. לכעוס עלייך, לצעוק עלייך, לספר לך כמה פגעת בה. אבל גם כדי להקשיב, גם כדי לחבק, גם כדי לאהוב. הגיע הזמן שתתחילו מחדש, שהאהבה ביניכם תחזור. הגיע הזמן שתעמוד מולה, או תשב, או אפילו תשכב לצידה ותספר, ותדבר, ותסביר. הגיע הזמן שתרפאו את הפצעים שלכם. שתעלימו את הצלקות. הגיע הזמן שתרגיעו את השדים שרצים לכם במחשבות, את הפחדים שמציפים את הלב. אביחי, אני יודע שאמצע הלילה עכשיו, אבל הגיע הזמן שתתעורר.

**********
מוזמנים להמשיך ולעקוב בפייסבוק:
סימן שאלה!

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

סימן שאלה! עקוב אחר סימן
שמור סיפור
לסיפור זה 2 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שני כהן
שני כהן
עשה לי צרממורת
הגב
דווח
guest
וואהו היממת אותי
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
סימן שאלה!
חנות מזכרות
חנות מזכרות
מאת: סימן שאלה!
Die לגזענות!
Die לגזענות!
מאת: סימן שאלה!
אם היינו שיר
אם היינו שיר
מאת: סימן שאלה!
אימא, אבא - ניצחתי!
אימא, אבא - ניצחתי!
מאת: סימן שאלה!
מרגש
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
זוגיות = אושר?
זוגיות = אושר?
מאת: Tsahi Barshevsky
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
סיפורים אחרונים
כך נפרדנו
כך נפרדנו
מאת: Alis .p
ילדים אך מבוגרים
ילדים אך מבוגרים
מאת: Lior K
גאווה
גאווה
מאת: K L
משחקי אהבה
משחקי אהבה
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף