כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

״את חושבת שנשרוד את השלוש שנים האלה?״

לפני שהוא התגייס הבטחנו, לא משנה מה קורה אני והוא לא פורשים.

״את חושבת שנשרוד את השלוש שנים האלה?״ הפרת את הדממה, הסתכלת עמוקות לעיניי ושאלת.
״כן בטח חיים שלי.. כן בטח״ עניתי בקול שמנסה להשמע בטוח, אבל אני חושבת ששמעת בו את הספק.

גיא התגייס לצבא לפני חצי שנה, לוחם בחטיבת כפיר. לא נח לרגע. ככה זה בטירונות הוא הסביר לי.. הפעלות, שמירות, הקפצות, מטווחים, שטח, שדאות ולא יודעת מה.
את גיא הכרתי בכיתה יא, מנער שטותניק נהפך לגבר קנאי ורכושני ״כשלקח״ אותי לעצמו. הוא התאהב בי ואני בו, ומשם הסיפור מתחיל. אהבתי בו הכל.
מהפרצוף היפה שלו ועד שרירי הידיים הקטנטנים שלו שהוא אהב לתאר כעצומים.
אהבתי את זה שהוא היה עושה שטויות וצחוקים אבל מצד שני היה גבר גבר בכל מה שנוגע אליי, קנאי ורכושני כאילו הוא לעולם לא יוותר עליי, לעולם לא ייתן שמישהו יתקרב אליי ויעשה לי רע. אהבתי את תחושת הביטחון שנתן לי, את הקרבה ביננו, את הפתיחות, את החיבוקים החמים ואת שיחות הטלפון הארוכות, את השבועות שהיינו מבלים דבוקים אחד לשני בסדר כזה של ״אני ישנה אצלך היום אתה אצלי מחר״ והלאה והלאה.
הכל היה דבש. תותים. שוקולד.
לפני שהוא התגייס הבטחנו, לא משנה מה קורה אני והוא לא פורשים. אני והוא נשארים לא משנה מה, גם כשיהיה קשה, גם שדברים ישתנו. אנחנו לא מוותרים אחד על השני.
ואז הוא התגייס.. משם הכל השתנה.
לא היינו מדברים ימים שלמים שהרגישו בשעון שבליבי כשבועות ארוכים. הייתי בוכה הרבה, כמו תינוק בכיין שלקחו לו את המוצץ. התגעגעתי אליו, אל המגע שלו, ואם לא זה לפחות אל קולו המרגיע.
שם התברר לנו שאנחנו צריכים להוכיח את האהבה שלנו גם ממרחקים עצומים. להוכיח את הנאמנות האחד לשני גם כשלא רואים אחד את השני שבוע, שבועיים, ואפילו חודש..
וככה עברו החודשים, פחות יציאות, פחות שיחות, פחות מפגשים, פחות חיבוקים, פחות נשיקות, פחות מגע חם.
יותר ריבים, יותר עצבים, יותר כאב, יותר עצב, יותר כעס, יותר בכי.
ככל שהזמן עבר ככה הרגיש שאנחנו מתרחקים, בפעמים הראשונות שהיה יוצא חזרה הביתה היה מתנפל עליי ותופס אותי בחוזקה, נותן לי נשיקה ענקית ולא משחרר עד שהייתי מעיפה אותו ממני וצוחקת צחוק מלא באהבה. לאט לאט, בכל פעם כשחזר הביתה האהבה שהראה לי הייתה מלווה בעייפות, היה בה קצת פחות תשוקה, קצת פחות כוח.
כשהיה חוזר לבסיס היינו מתחבקים לשלום וממשיכים הלאה בחיינו, כאילו אנחנו חברים רק לפעם בחודש. רק לפעם שהוא חוזר.
הייתי מרגישה את הריחוק ביננו, וכאב לי.
הרי שפעם לא יכלתי בלעדיו, כל היום הייתי רק איתו, חלקנו ביחד את החיים. והיום, הכל משתנה, העייפות גוברת עליו, הכעס גובר עליי, והריבים השטותיים שמפצלים אותנו לשתיים ופוגעים לנו בקשר לאט לאט ובעדינות הרסו אותנו.
כל יום עוד חתיכה ממני נשברה. וגם ממך, אני יודעת.

יום שישי האחרון חזרת לבית הוריך וחיכיתי לך שם, לבוש כל כך יפה באותם המדים הרגילים, היית נראה לי קצת שונה. קצת נוצץ יותר, פחות עייף, יותר עם חיוך על הפנים.
נכנסת לבית וקפצת עליי, טיפה כמו פעם.
לא הבאתי לך נשיקה, הרגשתי קצת מוזר לתת..
באת אליי ונישקת אותי, חיבקת אותי חזק, צבטת אותי בבטן ואמרת ״שמנת קצת האא?״ החזרת לי את החיוך לפנים, והתחלתי לצחוק.
נכנסנו לחדר, נעלת אותו.
תפסת אותי במותן חזק, הרשת לעצמך להרים אותי ולקחת אותי למיטה בפראות. כאיש מערות. שכובה על המיטה הסתכלתי על עינך הנוצצות.
״את חושבת שנשרוד את השלוש שנים האלה?״ הפרת את הדממה, הסתכלת עמוקות לעיניי ושאלת.
״כן בטח חיים שלי.. כן בטח״ עניתי בקול שמנסה להשמע בטוח, אבל אני חושבת ששמעת בו את הספק.
״התגעגעתי אליך כמו שבחיים לא התגעגעתי לאף אחד״ אמרת לי והסתכלת עמוק לתוך עיניי. ״באמת?״ אמרתי והחלתי לדמוע.
״היי היי למה את בוכה?״ שאלת וניגבת את ניצני הדמעות בקצוות עיניי.
״אתה לא מרגיש ששונה? אתה לא מרגיש שזה לא כמו פעם? די. קשה לי. לא רוצה יותר ככה״ פרקתי הכל ולמרות ידיו שניגבו את הדמעות, עוד דמעות החלו לפרוץ.
״אני מרגיש, וידענו שזה יקרה זוכרת? זוכרת מה הבטחנו? לא משנה מה לא עוזבים נכון?
דניאל את הדבר היחיד שמחזיק אותי שם, שנותן לי כוח להמשיך, שנותן לי רצון לחזור הביתה. אני יודע שדברים השתנו, שאנחנו לא מדברים הרבה כמו פעם, שאני לא מחבק בכל שניה, שזנחנו את הבדיחות שלנו שהורגות אותך מצחוק. אני יודע. אבל דבר אחר לא השתנה .. יודעת מה?״ אמרת.
״מה?״ ששאלתי בבכי שנרגע.
״האהבה שלי אלייך.. ואת? עדיין אוהבת אותי?״ שאלת.
״אל תשאל שאלות מפגרות. אז למה אני בוכה ככה כמו סתומה?״ ניגבתי לעצמי את הדמעות וחייכתי.
״אנחנו נשרוד. אני יודע. הבטחנו זוכרת?״ אמרת בקביעות.
״זוכרת זוכרת״ עניתי בקול טיפה ספקני אבל אני חושבת ששמעת בו את הביטחון שלי.

.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

ענבל לוי עקוב אחר ענבל
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מבינה אותך לגמרי.. אני וחבר שלי שנינו בצבא וזה נורא קשה.. הוא בשיריון
הגב
דווח
ענבל לוי
ענבל לוי
נתגבר על זה! סומכת עלינו (;
הגב
דווח
Liav A
Liav A
מרגש.
הגב
דווח
טען עוד 8 תגובות
כותבי החודש בספרייה
ענבל לוי
ביצ׳ית מתחילה
ביצ׳ית מתחילה
מאת: ענבל לוי
״ואם אני אבגוד בך? תסלחי לי?״
״ואם אני אבגוד בך? תסלחי לי?״
מאת: ענבל לוי
ידידים מיוחדים
ידידים מיוחדים
מאת: ענבל לוי
נימוסים במעלית- פרק 17
נימוסים במעלית- פרק 17
מאת: ענבל לוי
מרגש
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
מלאכית לוחמת
מלאכית לוחמת
מאת: Vena Cat
קיום של שניים
קיום של שניים
מאת: Tzori Admoni
בסוף מתרגלים- פרק 10
בסוף מתרגלים- פרק 10
מאת: אלה בר
מלב שבור ללב שלם - פרק 2
מלב שבור ללב שלם - פרק 2
מאת: Daniella Lev
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D