פעם היה לי מישהו
הוא אהב אותי יותר מאת עצמו. אבל אני? אני אהבתי אותי קצת יותר.
פעם היה לי מישהו.
הוא אהב אותי יותר ממה שאהב את עצמו.
הוא אהב אותי יותר ממה שהייתי מסוגלת לדמיין.
הוא אהב אותי יותר ממה שאהבתי כל החיים.
הוא אהב אותי יותר ממה שיכולתי להכיל.
פעם היה לי מישהו.
הוא דאג לחבק אותי כשהייתי עצובה,
להכין לי תה כשהייתי חולה,
לנגב דמעה כשראינו סרט עצוב,
לנשק לי את כל הפנים כשצחקתי,
כי הוא הכי אהב אותי ככה, צוחקת.
פעם היה לי מישהו.
הוא ידע בדיוק מה אני אוהבת,
הוא ידע לגעת בנקודות הכי רגישות שלי,
הוא ידע בדיוק איך ללטף ואיפה לגעת.
הוא ידע איך לשגע אותי
פעם היה לי מישהו.
הוא אהב אותי יותר מאת עצמו.
אבל אני?
אני אהבתי אותי קצת יותר.
האהבה שלו היתה מדהימה,
לא יכולתי לדמיין טובה ממנה.
האהבה שלו היתה אינסופית ויציבה.
האהבה שלו היתה פשוטה, טהורה.
אבל אותי?
אותי זה הפחיד.
פחדתי.
פחדתי שלא אוכל להחזיר לו כזאת אהבה.
ויותר מזה, פחדתי שיגרום לי לאהוב באותה עוצמה.
פחדתי שזה יפגע בי.
שאחרי שיעזוב, כבר לא תישאר לי סיבה לחיות.
פעם היה לי מישהו.
הוא אהב אותי.
אהבה גדולה כזאת, עצומה.
אבל יותר מהכל-
פחדתי שיגרום לי לאהוב אותו באותה עוצמה.
אז פעם היה לי מישהו.
והיום הוא כבר לא שלי.
היום הוא כבר מישהו של מישהי אחרת,
מעניק לה את שברי אהבתו.
ואני?
היום אני מצטערת,
כי הייתי מוכנה להסתפק אפילו בשבר,
רק שיחזור כבר.
אבל הוא מאושר,
מה שהיה בינינו כבר נחלת העבר.
ואין יותר שמחה ממני בשבילו, מגיע לו, באמת.
אני רק אולי טיפה עצובה, ממש טיפה.
בשביל עצמי.
שלח תגובה
