המקום שלך לכתוב

לפני חודש בודד, הכרתי מציאות שונה לגמריי. חייתי חיים חסרי דאגות בלעדייך, לא ידעתי מי אתה.
ומאותו היום שנפגשנו, לשנייה לא יצאת לי מהמחשבות.
זה מרגיש כאילו אתה רודף אותי. אתה איתי בכל מקום אליו אני הולכת, אני מרגישה אותך. וקשה לי להבין שזהו, כל מה שבקושי היה ונבנה בנינו... נגמר. ולעולם לא יחזור.
זה כמו לתת לילד קטן צעצוע שהוא כל כך חלם לקבל, והילד התמים הזה מרגיש מאושר. הוא מרגיש בשיא שלו, הוא מתרגש כל כך. ואז, יום אחר כך פשוט לקחת פטיש ולרמוס את הצעצוע לחתיכות.
ככה אני מרגישה. נתת לי טעימה קטנה ממך, ועד היום אני מחכה לטעום עוד. להרגיש אותך שוב קרוב אליי.
אתה איתה, ואני לבד. כמו המצב הרגיל שלי, לבד, מה חדש?

וקשה לי להרגיש שאתה כל כך חסר. כי זה לא כיף להתגעגע אלייך. זה לא כיף לדעת שחזרת לחברה הקודמת בלי בכלל לעצור ולחשוב על הרגשות שלי. על איך זה ישפיע עליי. ואתה פשוט מתנהג כמו אגואיסט שחושב רק על עצמו.
ואני לא אוהבת לסיים את היום שלי, בטקס הקבוע שלי, שאני במיטה לבד, נזכרת ובוכה. מוצאת את עצמי יושבת, עוצמת את העיניים חזק חזק, כי בדמיון שלי אתה עוד מנשק אותי ומחבק אותי כל כך קרוב אלייך.
אז אני מחפשת דרך להרגיש שכל מה שהיה לא מת... לא מסתגלת למצב הנוכחי. לא רוצה להאמין שבאמת הלכת.
והחברות שלי יודעות שאסור להן להשאיר אותי יותר מידי בבית וצריך להוציא אותי, כי המחשבות עלייך יוציאו אותי מדעתי. והשאלה הזו, שאני שואלת בכזו תמימות את החברות. מנסה להבין,״מה היה קורה אם... ?״ כי זה כל כך מסקרן. הן אף פעם לא יצליחו לענות לי על השאלה הארורה הזו. והן רואות את העצב בעיניים שלי. הן רואות אותי במצבים כ״כ קשים שאני מחזיקה חזק את הדמעות שחונקות אותי כשמזכירים את השם שלך.
הן נאלצות להתמודד עם הפרידה הזו, והן שותפות לה, לא פחות ממני. כי הן מרגישות אותי ואת מה שקורה לי, הן שם בכל שלב. הן היו בקשר הזה יחד איתי.

לפני כמה שבועות, כשעדיין לא הכרנו, הייתי ילדה מאושרת, והיום לי ולילדה הזו אין קשר. האושר של הילדה המאושרת הזו נתלש ממנה כשהחלטת לעזוב. כי לאט לאט האושר שלי היה תלוי בך. כבר לא הייתי מסוגלת להיות מאושרת אם זה לא לצידך.
ולא ידעתי שהאושר שלי יילקח ממני כל כך מהר. היום אני ריקה. היום אני חיה מציאות אחרת, מציאות שבה אתה כבר לא קיים. אז רק תגיד לי, לפחות תסביר, איך ממשיכים אחרייך?