כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
1 5

מהרגע שהדלת נטרקה, היא לא נפתחה יותר

בחיי שרציתי לרוץ אחריה

רציתי לרוץ אחריה כשהיא טרקה בעצבים את הדלת והלכה.
בחיי שרציתי לרוץ אחריה.
כמה דקות לפני כן היא עוד עמדה במרכז החדר, צעקה לעברי כל מיני משפטים, נפנפה בידיים, צעקה ובכתה ושוב צעקה. אני רק ישבתי על הספה, שתקתי ובהיתי. אחר כך השתתקה, כנראה התייאשה, מלמלה לעצמה כמה מילים בשקט ועם דמעות בעיניים הרימה את מזוודת הטרולי הענקית שלה, הסתובבה והלכה.
אני המשכתי לשבת על הספה ולבהות באותה נקודה אחת לא מוגדרת במיוחד, לבהות כמה דקות או שעות, לא זוכר כמה זמן עבר.
אחר כך לקחתי בנונשלנטיות את שלט הטלוויזיה בידי, הפעלתי אותה והמשכתי לבהות.
לא ממש יודע מה בדיוק שודר על המסך המרצד, רק זוכר את רעש טריקת הדלת שהמשיך להדהד בראשי ואת השקט שנשאר אחרי שהלכה.
באמת שלא הבנתי בכלל על מה היה הריב הפעם ולמה היא כל כך כעסה. בזמן האחרון היא כל הזמן כעסה ואני בעיקר הייתי שותק ובוהה.
לא הצלחתי להבין מה שבר אותה כל כך, שהיא בחרה פשוט לקום וללכת.
רק זוכר שהיא טענה שאני אף פעם לא מבין או מקשיב או מגיב למה שהיא אומרת, לא באמת.
וככה עבר יום ושבוע, אולי קצת יותר. מצאתי את עצמי יושב הרבה על הספה הזו, בדיוק באותה נקודה שבה ישבתי כשהיא הלכה.
אחר כך הגיע הכעס, כעסתי עליה כל כך, מי היא בכלל חושבת שהיא, שתדבר איתי ככה?
די, נמאס לי מההצגות ומהדרמות האינסופיות שלה. אין לי כוח לכאב הראש הזה שהיה מגיע אחרי שהייתה טוחנת ללא הפסקה כמה שאני לא בסדר, שאני לא משקיע ולמה אני אפילו לא משתדל.
אמרתי לעצמי בגיחוח שהיא עוד תחזור, על ארבע, היא עוד תתחנן שאני אסלח לה על ההתנהגות הילדותית שלה.
אבל מהרגע שהדלת נטרקה, היא לא נפתחה יותר.
ורציתי להתקשר אליה, באמת שרציתי. רק לשמוע את הקול שלה, אפילו הייתי מוכן לבקש סליחה. אבל בכל פעם שלקחתי את הטלפון והתכוונתי לחייג, המילים פשוט נעלמו ולא באמת ידעתי מה אני רוצה לומר לה. אז לא התקשרתי.
חיכיתי לה, שתחזור, לא צריך על ארבע, לא צריך שתתחנן או שתבקש סליחה, רק שתחזור.
עבר חודש או חודשיים והכעס נמוג, נשכח ממני כאילו לא היה. במקומו הגיעו הגרועים מכל - העצב, החרטה, הגעגועים, הכאב, הדמעות?
ואני – אני לא גבר שבוכה, בטח לא בגלל איזו בחורה. לא משנה כמה היא הייתה מדהימה.
והיא, היא אכן הייתה מדהימה. הכי מדהימה שהכרתי בחיי.
אבל הן באו, הדמעות, מבלי שבכלל ביקשתי אותן.
פתאום בכל הדממה הזו ששררה סביבי, שמעתי את עצמי מיבב כמו ילד קטן.
לוחש בשקט, מתחנן – תחזרי, בבקשה תחזרי.
אני מוכן לעשות הכל - רק תחזרי.
אבל היא לא חזרה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שבורת כנף עקוב אחר שבורת
שמור פוסט
לשיר זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
היימנוט מספין
היימנוט מספין
את פשוט כותבת מדהים !!! לי ירדה דימעה
הגב
דווח
שבורת כנף
שבורת כנף
תודה רבה :)
הגב
דווח
guest
עצוב... :(
הגב
דווח
טען עוד 2 תגובות
כותבי החודש במגירה
שבורת כנף
ביום שהיא תפסיק לענות לך
ביום שהיא תפסיק לענות לך
מאת: שבורת כנף
אני חזקה?
אני חזקה?
מאת: שבורת כנף
כשהעצב מגיע
כשהעצב מגיע
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
פוסטים אחרונים
לבד
לבד
מאת: דני דין
שיכורה מאהבה
שיכורה מאהבה
מאת: lone wolf
שנאה וכאב
שנאה וכאב
מאת: זה סודי
מסתתר מאחורי הווילון
מסתתר מאחורי הווילון
מאת: רועי כוכבי