כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
2

מצויינת

ככל שהצטיינתי רק רציתי עוד… למות

תמיד ידעתי שאני לא רעה בכלל, יש שאף יגידו ׳טובה׳, וזה אולי נכון; בהרבה תחומים אני שולטת והיטב אני קולטת אז כשבאלי להצליח אני פשוט מאוד לומדת, אם צריך- המון- וזה מצליח לי לרוב. אני בסך הכל אדם צנוע עם ביטחון עצמי מעט רעוע אך עדיין מודעת לזה שאני לא רעה בכלל, אבל גם לא ממש טובה, וזה חבל. אני רוצה להצטיין ולהיות ״הכי הכי״ כי אם אפשר יותר אז למה להתפשר? למה בינוני, פרווה, פושר? להתקע באמצע מרגיש כמו לוותר. אני יכולה יותר, אז שכאן אעצור? ואשחרר?
קשה תמיד היה לי לרסן שאפתנות, ולעיתים זה דיי יעיל ומוביל להצטיינות, אבל עם ההצטיינות גם באה אחריות וככל שהצטיינתי רק רציתי עוד למות. סתם, קצת הגזמתי. אבל זה התחרז יופי.
אף פעם לא הרגשתי מצויינת, אף פעם לא הרגשתי מסופקת, תמיד ׳כמעט׳ ו׳קרוב׳ ו׳ממש ממש טוב׳ אבל לעולם לא מצוין, וזה חבל, ואיך אומרים? ״תמיד תשאף אל הירח. מקסימום תגיע לכוכבים.״ אבל כל טיפש יודע שככל שמתקרבים, מגלים שהמרחק בין הירח לכוכבים, הוא מרחק שנות אור, שלוקח שנים לעבור, אז איך אני אמורה להתנחם בעובדה שהגעתי למקום רחוק כל כך מהמטרה שאליה כיוונתי מההתחלה?

Memurmeret . עקוב אחר Memurmeret
שמור פוסט
לשיר זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
ממשיכה הלאה
ממשיכה הלאה
מוכר♡
הגב
דווח
כותבי החודש במגירה