כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
1 1 1

אמא

רצית שאגיד לך מה אני חושבת. סליחה שאני כזו חרא של בת.

לא יודעת מה ציפית שאני אגיד לך. כשישבת פה וסיפרת לי את כל זה.
לא יודעת איך הייתי אמורה להגיב.
מה הייתי צריכה לומר.
כאילו נעלבת ממני שאני לא מדברת איתך.
זה רציני?
למה יש לך את הזכות לצפות ממני לספר לך מה עובר עלי כשאת חיה בשנים של הסתרה ממני?
בגלל התירוץ של הדאגה לנו? התירוץ העלוב הזה
שאת לא רוצה להפיל עלינו, שנרגיש אחריות כלפייך.
את לא מבינה כמה שזה הפוך? כמה שכשאנחנו חיים ככה, בחוסר הידיעה, זה מקשה עלינו הרבה יותר?
את באמת לא מבינה, או שזה סתם תירוץ?
כי הרי הסיבה האמיתית שאת לא מספרת היא הבושה.
זה ברור.

אז את רוצה שאספר לך מה אני מרגישה לגבי זה? בסדר.
אני אספר. את האמת.
ואם היא תכאיב לך, אני מצטערת לומר, שזה לא כל כך יהיה לי אכפת.
הנה.
התחלנו עם אמת.

אולי כדאי קודם כל להתחיל עם הכל על השולחן.
אז שתדעי, שכרגיל, ידעתי מה קורה לפני שבאת וסיפרת לי.
לא יכולתי עם ההסתרות האלה.
ברור גם לך שגם כשאת לא מספרת כולנו יודעים שקורה משהו.
ואני
אני לא יכולה לעמוד בזה.
אני לא יכולה לחכות עד שתואילי להזכר שגם אנחנו כאן. ותעדכני מה הולך.
אני צריכה לדעת מה קורה.
כמה זה חמור.
שאדע איך להתייחס אלייך. באיזה מצב את.
כמה אפשר להיות קשה כלפייך.
כמה לרחם.
אז בדקתי לבד.
כן. כרגיל.
את לא יודעת את זה.
אבל אני מבררת לבד. תמיד.
בטלפון שלך יש הכל.
בשיחות עם אבא. עם חברות.
בהערות שלך עם עצמך.
כן, גידלת חרא של ילדה.
אבל לא הייתה לי ברירה.
לא השארת לי.
אני צריכה לדעת מה קורה עם החיים של אמא שלי.
שאדע כמה לדאוג.
מצטערת.
אבל אמרנו שהןלכים עם האמת עכשיו. גם אם זה לא נעים לך.

יש משהו שנעים לך?

טוב. אמרתי לך שאני לא כועסת עלייך.
זה היה שקר.
זה היה נראה לי הדבר הנכון להגיד למישהי במצבך.
מבחינה פסיכולוגית או משהו.
אבל אני כועסת מאוד.
פעם גם ריחמתי עלייך. אבל כבר לא.
אני כועסת. ונגעלת גם. ושוב כועסת.
אני לא יודעת כ"כ מאיפה להתחיל..

אני לא מבינה למה לא ברור לך שאת צריכה לספר לנו מה עובר עלייך. תסתכלי מה קורה כאן עם הילדים שלך.
אנחנו הגדולים כבר די מיואשים, אני חייבת להגיד.
אבל הם לא. והם כל כך צריכים אותך וכ"כ כ"כ מנסים.
הם לא מפסיקים לדאוג לך. הם לא מפסיקים לבוא אלייך כל היום, לנסות לקבל ממך חיבוקים ונשיקות וליטופים ויחס ויחס ויחס. לא אמא. זה לא כי הם אוהבים אותך. זה כי הם מפחדים. פחד מוות. שתעלמי שוב. ואין להם מושג למה.
אז הם כל היום מכרכרים סביבך, מתחנפים, נהיים ילדים טובים ושקטים וממושמעים בשבילך. רק כדי שתשארי פה עוד קצת.
אם לא חוסר הוודאות הזה שהיה אופף אותם הם היו כל כך הרבה יותר רגועים ויציבים בקשר אלייך! למה להסתיר?
הם הרי קולטים הכל. ואין להם מושג מה קורה..
אין לך מושג כמה קשה זה? ועוד לילדים בגילם.

זה בסדר גמור שקשה לך. ושיש לך דכאונות ומצבי רוח. באמת. לא על זה אני כועסת. ואף פעם לא כעסתי.
אני מבינה את זה לגמרי.
אבל איך שאתם, אבא ואת, מתנהלים עם זה- זה נורא. זו טעות ענקית וזו דרך גרועה מאוד מאוד מאוד.
מאוד.

ואבא, גם עליו ריחמתי פעם. ואני כבר לא יודעת אם אני יותר כועסת או מרחמת עליו. או נגעלת. גם ממנו.
הוא עושה פה הכל, לבד. הכל. אבל דבר ראשון והכי הרבה- זה לדאוג לך. כמובן.
לפני הכל. לפני הילדים שלו, והעבודה שלו, וכל החיים שלו.
שוב. זה לא רע שהוא דואג לך! אבל יש צורה ויש גבול. כדי שגם לך זה יעשה טוב.
זה כבר מוגזם. ומזיק. לנו, ולך. ובעיקר לו.
הוא פשוט נמחק פה. כבר שנים. שנים.
סיימתי לרחם. אחרי כל כך הרבה זמן.
בחייאת בנאדם. קום ולך.
תעשה משהו.
אתם שניכם כל כך טיפשים.

אנלא יודעת.
כאילו עכשיו אני יצאתי מגעילה בשיחה הזו.
כי באת ונפתחת וסיפרת ובכית.
ואני ישבתי פה ולא הגבתי.
איזו מין בת יש לך..

ואז גם האשמת אותי שאני לא מדברת איתך. ושאם היית חברה שלי הייתי מדברת.
וואללה אולי באמת. את כנראה צודקת.
אבל אל תהפכי את זה לאשמתי.
זה שאני לא יכולה לבוא ולדבר איתך בצורה כנה ופתוחה זה לא בגללי.
אני באמת מצטערת שיצאתי ככה חסרת רגישות לסיטואציה. אבל אל תהפכי אותי לחרא פה.
אולי אני באמת כן, בעצם.

אמרת לי שאת לא רוצה שאקח את המצב שלך יותר מדי ללב. ומייד פלטתי לך 'טוב'.
שאלת אותי מה זה הטוב הזה.
זה מאוד פשוט.
זה טוב של הסכמה.
את לא צריכה בכלל לדאוג שאקח את זה ללב.

כן. אני חרא של בת.
אני בת רעה ודוחה וחסרת לב.
אבל באמת שזה לא מזיז לי.
קצת מאוחר מדי כדי שזה יהיה לי אכפת. מצטערת.
לפחות אני מרגישה לא נעים עם זה שלא אכפת לי.
אני מניחה שזה גם משהו.
אני באמת מרגישה לא טוב עם איך שהגבתי. ואני באמת באמת מצטערת על זה. באמת.
סליחה.
על חוסר הרגישות הזו שהגבתי בה אחרי שככה נפתחת וסיפרת.
באמת אני מצטערת אמא.

וזו האמת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אני  עקוב אחר אני
שמור פוסט
לשיר זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Elad Halfon
Elad Halfon
כשתהיי אימא זה יכה חזק הרבה יותר
כתיבה מעניינת
הגב
דווח
אני
אני
תודה :)
הגב
דווח
סיגל מור
סיגל מור
בחרת לספר את הסיפור לא במלואו אבל הרגש לגביו עדין הועבר בעוצמות ...
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש במגירה
אני
את בסדר
את בסדר
מאת: אני
ביישנות
ביישנות
מאת: אני
הזמן לא מרפא
הזמן לא מרפא
מאת: אני
שטויות בכמויות
שטויות בכמויות
מאת: אני
פוסטים אחרונים
שקט
שקט
מאת: ילדונת .
אולי תלכי כבר?!
אולי תלכי כבר?!
מאת: ממשיכה הלאה
קצב פעימות הלב
קצב פעימות הלב
מאת: מאי הקטנה -
אין כותרת
אין כותרת
מאת: לוציפר ♤
המדורגים ביותר
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D
מומלצים מהספרייה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema