7 חודשים בלי שאכטה
מתגעגע לתחושה, מרגיש ריקני ורקוב
את המילים האלה אני מוציא היישר מהרגשות הכי עמוקים שלי.
חושף בפניכם בדיוק רב, בלי לחסוך מילה.
לפני כ-7 חודשים, הפסקתי לעשן.
כשהייתי מעשן, הייתה סיבה לחיים, היה לי למה לחזור אחרי עבודה.
שאכטה טובה, משחק קטן במחשב ואיזו ארוחה.
וכשהגיע הקורונה, הכל השתנה, לא היה לי מספיק כסף לדברים אחרים, ונראלי שהגזמתי קצת עם הקנאביס, אז הפסקתי, אבל כשחשבתי על להפסיק, היה לי קשה, היו לי הרבה מחשבות ופראנויות שחשבתי שאולי זה דפק אותי ואני לא אוכל להפסיק.
אז זרקתי את הכל.
הכנסתי את כל החומר לשקית, זרקתי לפח וסלמאת.
קראתי קצת באינטרנט והבנתי שיש תופעות גמילה, גם מהקנאביס וגם מהטבק.
הזעתי בלילה, לא היה לי תיאבון.
הייתי עצבני מאוד.
שנאתי את הקיום, שנאתי את עצמי, שנאתי את החיים.
לא רציתי לחזור לקנאביס ולטבק אבל מצד שני לא ממש אהבתי את החיים בלעדיהם.
אחרי 7 חודשים בלי שאכטה אחת, אפילו מבלי לשתות אלכוהול.
שום דבר.
אני לא מוצא משהו בחיים שיכול לגרום לי לאותה תחושה שהייתה לי כשהייתי מעשן.
רק כשיש מישהי אתי, וגם זה לזמן קצר..
אולי אני צריך חברה.
זה מה שאני הולך לנסות.
אבל חוץ מזה, אני באמת לא מוצא משהו אחר שנתן לי את התחושה הזו,
אני חושב על התחושה הזו הרבה.
משתוקק לעשן סיגריה או ג'וינט.
קשה לי שאין להאמין,
כי מצד אחד, אני מפחד מזה,
זה יקר,
זה לוקח את הזמן שלי, ואין לי הרבה זמן, אני רוצה לעשות 2 מיליון שקל עד גיל 30!
זה לוקח המון מהזמן, להביא, לגלגל, לקנות, לעבוד בשביל הכסף כדי לממן את זה.
זה לוקח מהפוקוס, ואני חייב להיות מפוקס כדי ללמוד את מה שאני לומד עכשיו.
מצד שני,
זה מושך,
זה כיף,
וואיי באלי כל כך, להירגע.
אולי זה ירגיע אותי?
או שאולי זה השקר הזה שוב?
אולי אני שוב אתמכר ולא אוכל לצאת מזה?
ואולי זה ירגיע אותי?
לא זה לא ירגיע,
אבל אולי כן?
לא.
נחבט עם המחשבות שלי ככה כבר המון זמן.
והתחושה של הרוגע כשהייתי מעשן לא הייתה כבר רוגע אחרי שעישנתי המון, זה היה יותר פחד וחרדה.
מצד אחד רוצה ומשתוקק.
מצד שני מפחד מההשלכות.
וגם תמיד נזכר שברגע שאתה מעשן הרבה אתה כבר לא כל כך אוהב את זה, אתה מתחיל להרגיש ממש חרא מלווה בחרדה, פרנויה ועוד המון.
ואולי זה בעצם משהו שגרם לזה להתפתח בגלל הקנאביס ולא הייתי ככה?
אולי דפקתי לעצמי את המוח ועכשיו אני חייב לעשן את זה כדי לרפא את זה?
מה, איפה ההיגיון פה?
אין היגיון כוסעמק.
בכל מקרה, יש תקווה,
קראתי שרמות הדופמין במוח חוזרות לעצמם לאחר 14 חודשים.
אז עוד 7 חודשים נשארו.
נצא לדרך, נסבול, ניהיה סבלניים,
ונחפש עוד דברים,
כדי להרגיש,
שמחה,
סיפוק,
תקווה,
השראה,
אהבה.
לילה טוב
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
כיף גדול לקרוא את מה שכתבת, נותן עוד כוח.
את צודקת לגמרי, יש המון אנשים במעגל הזה, זה קשה מאוד לצאת מזה.
שמח שחשפתי.. למרות שמאוד היססתי, בסוף יצא טוב.
אוהב.
