פלאשבק
ילדה בת חמש יכולה, אנחנו לא?
לא מזמן ישבתי וכתבתי, כש"פלאשבק" הכה בי.
הייתי אולי בת חמש, בגן, רבתי עם כמה חברות שכבר איני זוכרת את שמן.
"אני הייתי פה קודם!" צעקתי לעברן, בניסיון להרחיקן מהצעצוע שלפתתי לידי.
אחת מהן פרצה בבכי והשנייה הכתה אותי בידי, מנסה לגרום לי להרפות את אחיזתי.
אני זוכרת את פרצופי הופך אדום, ובתוך ילדה עם בעיות בשליטה בעצבים סטרתי לה.
היא הביטה עמוק בעיני, דמעות מלחלחות את עייניה הכחולות.
כשהגננת שמה לב לאירוע ושמעה את הבכי, היא ניגשה אלינו.
היא הביטה בי במבט חודר, ומיד הבינה מה קרה.
"למה שלא תשחקו ביחד? חלקו את הצעצוע?" היא הציעה בעודה מנסה להרגיע את בכי חברותיי.
אני, עם האגו הכי מנופח שיכול להיות לילדה בת חמש, סירבתי בתוקף.
הצעצוע שלי, למה שאחלוק אותו?
ואז האני המוסרי הכה בי. "הן רצו לשחק איתי.."
הבטתי שוב בחברותיי, מקשיבה בחרש לבכיים המתייפח.
"אשחק איתכן," קבעתי לבסוף
הנחתי את הצעצוע על הרצפה והתיישבתי סמוך לחברותיי
הקשבתי לצחוקן המתגלגל
ונצרבה בי התחושה של "ביחד"
ילדה בת חמש יכולה להבין את זה,
למה אנחנו לא?
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
