שמור עליי מאוהבי
ומשונאי אישמר בעצמי
יש משפטים/ציטוטים/שירים שהם יפים, שאנחנו מבינים את מלוא משמעותם רק ברגע אחד של אמת.
רק כשאנחנו עמוק עמוק בתוך החוויה. עמוק בתוך האופוריה/הכאב.
"שמור עליי מאוהביי, ומשונאי אישמר בעצמי" זה אחד מהם. חד משמעית אחד מהם.
הרי כשמישהו שונא אותנו, אנחנו יודעים בדיוק מה צריך לעשות. אנחנו יודעים להתעלם, יודעים לחייך את החיוך הכי יפה ומזויף שלנו, אנחנו יודעים להדוף ויודעים לתקוף. אנחנו גם יודעים להזכיר את השנאה והמניע לה. הכל מוכר וידוע מראש.
כשאוהבים, זה כבר סיפור אחר. אנחנו לא יודעים מתי הצד השני יפסיק לאהוב, אנחנו לא יודעים אם הוא שונא בפוטנציה, אנחנו רק מקווים שהוא ישאר אוהב לעוד הרבה זמן, הנאיבים חסרי תקנה אף יגידו לכל החיים למרות שתבקופה כמו שלנו מי יודע מה יהיה מחר בבוקר בכלל?
אנחנו מקלפים חלקים מעצמנו ואנחנו משערים שהצד השני לא ישתמש בהם נגדנו. ואל תגידו לי בבקשה שהגם הגוף נחשף, כי סקס זה ממש לא חלק מהמשוואה.
להימשך אפשר גם לברמן מהמסעדה האהובה/לברמן או הברמנית. לשכב אפשר בן לילה וללכת אפשר תוך דקות ספורות. לקלף בגדים זה קל. לקלף את הנפש שלנו, לעומת זאת, זה הרבה הרבה יותר קשה. יש בה חלקים שאנחנו, בינינו לבין עצמנו, לא מכירים בהם. או כי אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה, או כי אנחנו מדחיקים. אנחנו לפעמים מדחיקים כי זה מפחיד אותנו או כי אנחנו לא אוהבים אותם בעצמנו. ופתאום שמישהו אחר יראה את זה? פאקק. נורא.
מפחיד. כי יום אחד אחרי כל מה שהוצאנו מי יודע איזה שימוש יעשה את זה נגדנו. או שנצטרך להתמודד עם עוד מכה ולאסוף עוד שברים. אנחנו לא רוצים מכות. העולם הזה רווי במכות. לא כל כולו, אבל חלק ממש לא מבוטל ממנו.
ואולי מה שאנחנו צריכים, זה פשוט, להיות?
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
