כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
1

עד שאהבה תכלה

אני נושכת את שפתיי בעוצמה ונזכרת. נזכרת איך הסתכלת עליי. איך צללתי בעיניך. איך נסעתי כל הדרך מהצפון ביום גשום רק כי התגעגעתי אליך.

ככל שאני מרבה לטייל ברחובות העיר, אני פוגשת יותר ויותר אנשים. ככל שאני צוברת ותק על האדמה הזאת אני נחשפת לעוד עולמות. תרבויות שונות, צבעים, דעות. דעות על פואטיקה, פוליטיקה, טבע, תורת המשחקים, מה לא. גם על אהבה. כל בנאדם מחזיק במחשבה. מפשוטים כמוני עד אנשי עסקים. יש החלטיים ויש מהוססים. ודבר אחד שתפס את תשומת ליבי שהיו שאמרו שאין אהבה. באמצע דיון עמוק או כדרך אגב, זרקו שהם לא מאמינים בלאהוב, שאין בזה תקווה. דווקא אנשים מנוסים. לא תגידו כאלה שכל שני וחמישי מתרסקים. אמרו שזוגיות זה הרגל. שזה הרסני, כמו כדור שלג מתגלגל. שרק טיפשים מזמנים אהבה לחייהם. שחיים יציבים הם כאלה, בהם לרגש אין השפעה, ורק קו ההיגיון שולט ביד רמה. "אין אהבה בעולם", טענו, "אל תהיי תמימה".

ואני, יושבת לבדי על ספה ריקה. בחדשות מדברים על הסגר. פרשן פוליטי מתווכח עם חבר כנסת שמנסה להרגיע את האזרחים שיהיה בסדר. מהחלון רואים את השמיים, מלאים בעננים. בא לי שיגיע החורף וגם העננים יתחילו לבכות, שאסתתר ביניהם ולא יראו רק עליי את הדמעות. אתה יודע, אהבתי את החורף איתך. לחכות שתחזור מהעבודה, לשתות משהו חם ולהתכרבל בשמיכות. לחבק אותך חזק, להתנחם על כתפיך. לפנק אותך, לנשום אותך, לפחד שתלך. פחד מוצדק מסתבר. עכשיו הימים רצים לי ואני נתקעת במקום. הכל רועש סביבי. אני מנמיכה את הטלוויזיה ומפעילה שיר שאני אוהבת. שיר שהיה פעם שלנו. אני נושכת את שפתיי בעוצמה ונזכרת. נזכרת איך הסתכלת עליי. איך צללתי בעיניך. איך נסעתי כל הדרך מהצפון ביום גשום רק כי התגעגעתי אליך.
שיט, פצעתי את שפתיי.
אני לא יכולה ככה יותר. ניסיתי מספיק לייפות את המציאות, להגיד שאני עצמאית וחזקה בזכות עצמי ושאמשיך הלאה. שיום יבוא ואתגבר. אבל די, נמאס לי לשקר. רע לי בלעדיך, זו האמת. ושאיש לא ישפוט אותי.
אני מתנשפת בכבדות ולא מצליחה להשתחרר מהמועקה הזאת שרובצת לי על הלב. יודעת ששום דבר שאנסה לא ירגיע אותי חוץ ממך. פיזית, אני זקוקה לך, אתה מבין את זה?
סעמק. מה זה אם לא אהבה.

הראש אומר שצריך להפסיק לשקוע בעבר, והגיע הזמן להתמודד. אבל הלב, הלב שלי לא מבין את זה. מרדן, עקשן, מסכן. ונגמרו לי הזכרונות אז אני מדמיינת. כאילו כלום לא קרה ואתה עדיין יושב פה איתי. "למה את בוכה מאמי" אתה מניח ידך על כתפי ומתעצב "בגללי?"
ואני לא עונה. רק מעבירה יד על הספה לידי ומבינה שאתה לא שם. אז אני לא עונה כי אתה גם ככה לא שומע. והכאב חודר עמוק יותר ומעייף את גופי. קר לי ואני שותקת.

חיים בלי אהבה. מעניין, מעולם לא חשבתי על זה. אם כל כך הרבה אנשים אומרים שנכון יותר ככה, אולי יש בזה היגיון? בעיניים עצומות אני רואה עצמי פתאום מרחפת, שטה בין העננים. ריקוד צללים כזה בין גגות הבניינים. פתאום אני שמחה. מנגנת על גיטרה, מציירת במכחול, קוראת ספרים. פתאום אני מרכז העניינים. מגשימה את עצמי. כאילו מישהו שחרר לי את הכנפיים ונתן לי רשות לעוף. פתאום אני נושמת עמוק, בחזה נפוח, ומחייכת. ואז, משהו בחיוך נשבר.
כי אחרי שמיציתי את כל ההגשמה העצמית הזו, בא לי שוב את הביחד. את היכולת להעניק למישהו אחר. מישהו לחלוק עמו את האושר שלי. ואף פעם לא מנעת ממני לרדוף אחרי האושר שלי, האושר שלנו.
בסופו של יום אני רק רוצה זרועות פתוחות שיקבלו אותי אליהן. להיכנס חזרה הביתה עם חיוך גדול, ולהודות על כל מה שיש לי.

ואז מגיעים לשלב ההאשמות. שלא כמו בפעמים שרבנו, הפעם אין לי במי להטיח את טענותיי. הפעם זו רק אני מול המראה. לא כי אני מלאה באומץ, אלא כי זה מה שנשאר לי. 'יצאת כזאת קטנה', אני צועקת, 'היית שאננה'. לא החזקת חזק מספיק, מה הפלא שהוא הלך? לא נתת לו סיבה טובה להישאר. אל תעני בכלל! אני מדברת את סותמת. פשוט תודי, היית מטומטמת.
אני כועסת על עצמי ואין לי איך להתגונן. לא יודעת אם היה משהו שהייתי עושה אחרת והיה מושיב כאן את שנינו. אני רק יודעת שזאת הייתה מלחמה על חיינו, ואני הפסדתי אותך. נשארתי כאן לבד ללקט את השברים. נשארתי עם כל הייסורים וכל החרטות, להסיק מסקנות. לעזאזל, זה מה שחסר לי. מה אני אעשה עכשיו עם מסקנות? לא רוצה לאהוב יותר. נשארתי עם הגעגועים, לנסות לבנות משהו ממה שאיבדנו בדרך.

ואף אחד, לא ממעריצי האהבה ולא מהבזים לה. אף אחד לא יוכל להבין מה הרגשתי כשהסתכלתי לך בעיניים והבטחת שתמיד נהיה יחד. שנגדל ביחד ילדים. שתעשה אותנו מאושרים.
אף אחד. כי זה שלנו.
כשישבנו זה מול זו, אמרת לי שאתה הולך וסירבתי להאמין. דמעות הציפו את עיניי. לא היה בי הכוח לאחוז בידך, לבקש שתחשוב על זה שוב. אבל באמת, בפנים, רציתי להתחנן שתחזור. כל יום וכל לילה מאז.
ומאז לא בכיתי יותר, אתה יודע? אפילו לא פעם אחת.
כאילו קפאתי. פחדתי, שברגע שאביע טיפה רגש, אתמוטט. פחדתי לאבד את זה.
יש אהבה, אין אהבה. מה זה משנה בכלל. בסוף היא מוליכה את כולנו שולל.

אבל אם אתה שואל אותי, ודאי שישנה אהבה.
כל עוד יש אוויר לנשימה.
אני לא פסימית לחשוב שאין אהבה בעולם. אני גם לא מספיק אופטימית להאמין שהיא לנצח. אישית לפחות עוד לא נתקלתי באחת כזו. לטעמי, זה רק עניין של זמן, עד שהיא נגמרת.
ואני אמשיך, זו לא שאלה בכלל.
אמשיך להתגעגע בלילות.
להתמסר ללא שאלות.
למגע שלך, לכאב איתך, לאהבה שלנו.
ובכל דמעה שתרד על פניי, אזכור אותך. את מה שיכולנו להיות. אזכור גם את מה שבחרנו להיות, כי בסוף זאת המציאות שלנו בבוקר. ובלילות, עוד אתן במה לסוד האהבה שלנו. כי כמה שזה פוגע ככה זה גם מרפא. אז אתן לה לפרוח, עד שתכלה.

ליאור ליאור עקוב אחר ליאור
שמור פוסט
לשיר זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Alis .p
Alis .p
חשוף ,אמיתי ועוצמתי.
הגב
דווח
ליאור ליאור
ליאור ליאור
שמחה שהתחברת :)
הגב
דווח
כותבי החודש במגירה
ליאור ליאור
הפרפרים שבלב שלי
הפרפרים שבלב שלי
מאת: ליאור ליאור
אבא, איך הכרת את אמא?
אבא, איך הכרת את אמא?
מאת: ליאור ליאור
מה היית משנה בי?
מה היית משנה בי?
מאת: ליאור ליאור
היי, אל תבכי
היי, אל תבכי
מאת: ליאור ליאור
מרגש
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D
פוסטים אחרונים
זכרון בבקבוק זכוכית
זכרון בבקבוק זכוכית
מאת: צאדיק צ
יער של חששות
יער של חששות
מאת: ההיא מהדוכן
ללכת עם הדמיון עד הסוף
ללכת עם הדמיון עד הסוף
מאת: השומעת החרישית
איך להגיע ללב שלך?
איך להגיע ללב שלך?
מאת: AYASHYI NO CERES
המדורגים ביותר
אני אוהב אותך, אבל זה לא מספיק.. את מבינה?
אני אוהב אותך, אבל זה לא מספיק.. את מבינה?
מאת: Emily Waldorf
יש אנשים שנועדו לאהוב אבל לא להיות ביחד
יש אנשים שנועדו לאהוב אבל לא להיות ביחד
מאת: . .
בא לי בחור
בא לי בחור
מאת: KB .
ביום שהיא תפסיק לענות לך
ביום שהיא תפסיק לענות לך
מאת: שבורת כנף