נווד
בחיפוש אחר אהבה
הייתי נווד המסתובב ברחובות. רגעים הייתי מציע את הסחורה שלי, רגעים הייתי עוצר בצד שוק הומה אדם ומתבונן בעוברים ושבים.
לעולם ידעתי לאן אני חפץ להגיע. לעולם ידעתי מה אני רוצה להרגיש. שבוע שלם שלא הצעתי עצמי לעוברים ושבים, לא שיווקתי את תכולתי. רק נקברתי תחתיה.
קולות זולים של מבצעים, צבעים שמחים יותר ממני וחום השמש קברו אותי מתחת לעיניים של כולם.
לא ידעתי יותר לאן אני רוצה להגיע. אז הלכתי לזאת שתמיד פתחה לי את הדלת. נישקתי אותה בצוואר ואמרתי לה "תתחילי". הפעם לא הפשטתי אותה. "שוב יש לך טעם של עיזבון" היא לחשה לי באוזן. לא עניתי לה.
נתתי לה לאהוב אותי, לעוף עליי. שוב אותו הסיפור הקבוע והסיפוק הגרוע. היא חיבקה אותי חזק עד שהזיעה מרוב החום, נשמה ממני טיפות בושם אחרונות שהתזתי על עצמי לכבוד פעימות הלב.
היא התניעה את האוטו, כי גם לנווד כמוני נמאס לדווש על אופניים. שררה שם שתיקה ארוכה. היא דיברה ודיברה, ואני העברתי את הסוכריה מצד לצד, העיקר לא להרגיש את הטעם המר הזה שוב.
"לא נמאס לך?" צעקתי לה. "לא די לך להתאהב באחד דפוק כמוני? את לא רואה? את לא רואה שאני לא מצליח להחליט. שאני לא מצליח לעוף עלייך כמו שאת עפה עליי, את לא הראשונה שזה קורה לי איתה. זהו, מיציתי את הטעם שלך גם הפעם". נגסתי בסוכריה בטעם ריבת חלב כדי להראות לה כמה אני כועס.
"אתה עושה לי טוב, אתה עושה לכולם טוב, אתה לא מודע לעצמך. תראה כמה אתה מיוחד, כמה שונה מהנוף הזה של אותם גברים נדושים, איזה עוד אחד היה מדבר ככה, כמוך?".
"אני לא מצליח להתמסר" התחלתי להתנשף. עברתי יחד עם המילים שלי הכל, רק לא את זה. "קשה לי אפילו לדבר על זה כי התעייפתי להסביר".
היא הסתכלה לעברי במבט מבין ולא נלחץ. "אני יודעת מה אתה עובר".
"אני לא מצליח לסמוך. להיפתח. לתת את עצמי. אני, הכי החלטי, או שלפחות ככה חשבתי. שוב נמצא במקום המיואש הזה שלא מצליח להבין את מי הוא רוצה בחיים שלו, את מי הוא אוהב".
"תשחרר אותו, את הלב". נפרדתי ממנה והפעם סיכמנו שכל עוד הים לא נקרע לשניים או שאני החלטתי באמת, יותר לא אשוב אליה כשהיצרים שלי יבקשו להתקשר.
שבוע שלם סגרתי עליי את הדלת. עטיתי על עצמי חיוך חזק. אני החלש בעולם. רק מרחם על עצמי בתוך המיטה. מתעלם מכולם. שומע את קולות הסוחרים, את הימים הפחות הטובים, אני תמיד אמרתי לעצמי שאם יש פסיכולוג שטוב עבורי הוא הנפש הכבויה שלי. ניגשתי לקלידים הכבויים שלי שמעולם לא ניסיתי ללמוד לנגן עליהם והתחלתי לזייף שירים תוך כדי שאני בוכה. לא התגברתי על הכאב שלי, רציתי להישטף איתו. רצתי מרחקים, התנשפתי ללא מילים. אף אחד לא ידע מה עובר עליי. הם לא יודעים מה זה לקחת ממישהו כמוני אהבה. מה זה לבקש ממני להתמסר כשכל כולי מלא שריטות ופחדים.
פתחתי את הדלת. יצאתי אל השוק, לבוש חלוק. פשטתי אותו בכיכר העיר של הלב שלי. בעזרת המילים שלי נשבעתי לעצמי. שבועת נצח. בכל הנפילות והתקומות שלי, מתוך מילים של ילד בן 16 שאז כתב על החיים. אעדיף לבנות עצמי עד אשר אצליח לפרום את כל הפחדים. ומה ששלי, יגיע עד אליי. ואבכה עד מוות אם יצטרך לעזוב, אך עם הפיספוס לא אחיה שוב בשנית.
חיבקתי את כל הספקות שלי. חיבקתי את כל התסביכים. זהו, זה מי שאני. אחד שיודע מה הוא רוצה- לא לדעת.
להסתקרן, לגלות, להיפתח, להתחיל ושוב לשבור, להיות דרמטי, למצוא את האור. להילחם באפלה. ואז לקום על שתי רגליים בחזרה. לפחות יש לי את עצמי.
4 תסביכים בעשר. קילו אהבת חינם.
3 גרם פחדים, טון ביטחון לפי עונה.
וחיוך גדול, גם בתקופה קשה.
לארוז לך בשקית בבקשה?
שלח תגובה
המון זמן לא טקסט כזה מיוחד ויפה
הקישורים בין מילים העוצמה פשוט מטורף
