מתאהב סדרתי ❤️
תמיד הייתי האחד הזה...
מאז שאני זוכר את עצמי הייתי אחד שקל לשבות לו את הלב, לפעמים היה מספיק מבט או מילה וכבר הרגש היה מרים דגל לבן.
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי הראשון לשלוח הודעה אחרי לילות מטורפים, תמיד הפסיכופט שמוכן לחצות את המדינה בשביל עוד שקיעה על חוף הים, תמיד האחד שמוכן להתאבד על האהבה.
מאז שאני זוכר את עצמי הלב שלי תמיד עבד שעות נוספות בלברר עם עצמו אם זאת האחת,
תמיד האחד שהאגו שלו נשאר בצד.
מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הלב שלי הזכיר לי את הכדור באילת טיפה תמתח לו את הרגש והוא כבר ידאג לעוף לשמיים לבד.
והאמת? שקצת נמאס לי,
נמאס לי שהלב שלי מתרגש מכל מילה טובה, נמאס לי שמכל מחמאה אני מדמיין כבר בית עם גינה וילדים.
נמאס לי לפגוש בחורה באיזה לילה על הבר ושיקח לי חודש להוציא אותה מהראש.
נמאס לי להחליף מבטים עם בחורה ולהרגיש את הלב שלי נשרף כמו מדורה.
נמאס לי מלפגוש בחורות שלא מאמינות באהבה, שמרחק הוא המניע מספר אחת לפירוק החבילה.
נמאס לי להכיר איזה מישהי בישיבה ואחרי כן להתנשק כל הלילה בשדרה מול החוף, להחליף מילים, מחמאות, מבטים, נגיעות, להצליח לראות אחד לשניה את הנשמות, להרגיש את הלב מתפוצץ מבעד לחולצה, ללוות אותה למלון כשעוד רגע זריחה ואז שאתה מתעורר בבוקר אתה מגלה שנותרת לבד במערכה,
לשבת ולתהות ימים ולילות אם היה שם משהו אמיתי או ששוב יצא ממך המתאהב הסדרתי,
כנראה שאף פעם לא תדע הרי אין לך את האומץ לשלוח את ההודעה.
נמאס לי להרגיש כאילו אני אדיוט שמתאהב בשניה, להיות העיוור למרות שהיה ברור שזה נגמר עוד מהשניה הראשונה.
לפעמים בא לי להתקשר ולשאול זהו נשיקה באמת מבחינתך זה כל מה שזה היה? .
נמאס לי לשמוע "אתה בן אדם מדהים ומיוחד", כי אם את חושבת ככה אז תתפסי לי את היד ובואי ננסה להתקדם לפחות עוד צעד קטן אחד.
אבל האמת אני לא מבין כל כך מה אני מופתע כי מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי אני, נו האחד הזה שכולם קראו לו: המתאהב הסדרתי♥️.
שלח תגובה
