אני לא רוצה להמשיך לחיות, אני גם ככה לא מרגיש חי.
אני לא רוצה לאהוב או להיות נאהב, כי גם ככה מי תרצה לאהוב מישהו ששקוע בדיכאון ואובססיבי למוות? כי זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו, מוות.
אני לא רוצה להמשיך לחיות, אני גם ככה לא מרגיש חי.
אני מרגיש שאני פשוט קיים בלי שום רצון לחיות, בלי שום רצון ללמוד, לעבוד, להכיר אנשים, לדבר עם האנשים שאני כבר מכיר ובכלל להיות סביב אנשים.
אני לא רוצה לאהוב או להיות נאהב, כי גם ככה מי תרצה לאהוב מישהו ששקוע בדיכאון ואובססיבי למוות? כי זה כל מה שאני יכול לחשוב עליו, מוות.
זה הגיע למצב שהחלום שלי זה למות, שגם אותו אני לא מסוגל להגשים..
לפעמים אני חושב על לעשות תאונה כל כך קשה שאין סיכוי שצא ממנה בחיים, ואז אני חושב על אמא שלי ואחותי ומה שזה יעשה להן, ואני פשוט לא מסוגל לסובב את ההגה לכיוון הקיר.
הייתה תקופה שהיה לי אקדח, לא עבר יום שלא חשבתי על להצמיד אותו לרקה וללחוץ על ההדק. פעם אחת עשיתי את זה, אבל ידעתי שאין כדורים אז לא הייתה לי בעיה.
הדבר היחיד שמונע ממני להתאבד, זה לא הפחד, או האובדן של המשפחה, זאת הידיעה שהם לא ידעו למה עשיתי את זה, כי אני מבחוץ נראה שהכל בסדר איתי.
אני לא נותן להם לראות שאני סובל, כי יש להם מספיק בעיות ודאגות משלהם ואני לא רוצה להוסיף את עצמי לרשימה שלהם.
נכון שיש לי ימים טובים יותר, ימים שאני שמח ומחייך, צוחק ומדבר עם כולם, אבל הימים האלה תמיד נגמרים באותה צורה, לבד במיטה, מתפלל לאלוהים שלא אתעורר שוב.
אני רק מחכה למוות, מחכה לו עם חיוך על הפנים.
אני לא תמיד רוצה למות, אבל אני אף פעם לא רוצה לחיות.
שלח תגובה
