כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות

באינדונזיה יודעים מה חשוב בחיים

מטיילת בעולם דרך המשרד (תמונות קשות לצפייה)

"הבוס רוצה לטוס לאינדונזיה השנה, צריכים לבדוק לו מה יש לעשות שם שלא ישתעמם.." אמרה לי הבוסית הישירה שלי. אחרי גילגול קצר של העיניים החלטתי שזאת משימה מעניינת, כי מתי כבר יוצא לי לקרוא על ארצות רחוקות? הדיפולט שלי הוא על אירופה בדרך כלל. המזרח הרחוק או האזור האקזוטי, לא בא בחשבון.
קיבלתי את המסלול והתחלתי לקרוא, עברתי בין הערים, הכפרים והיערות בעזרתו של החוקר הנודע: פרופ' גוגל. התמונות הצבעוניות עושות חשק, הארכיטקטורה מרשימה ומעניינת, ההיסטוריה והגיאוגרפיה מסקרנות וכל הסיטואציה מאד מושכת.
אבל מתוך כל אלה- רק נושא אחד תפש את תשומת ליבי יותר מכל, האמונות של בני הטורג'ה. כל חייהם מוקדשים למתים שלהם.
לא, לא טעיתי. טקס הלוויה זהו הטקס החשוב ביותר בעיניהם ומצריך מהם הכנות מרובות, לעיתים אף שנים מראש.
הטקס עצמו עורך לא מעט זמן, מחולק לסעודות, יצירת בובות בצורת המת ועוד. מה שמדהים בכל הסיפור- הוא שזה העיסוק המרכזי שלהם. נכון שהם חקלאים וציידים ודייגים, אבל הם בעיקר מקדישים למוות חלק נכבד מחייהם ומבינים שאין עובדה יותר בטוחה מאשר המוות.

הקידוש הזה של המוות שעולה על קידוש החיים נותן תפנית רצינית לסדרי העדיפויות בחיים וגורם לעשות רה-פרספקטיב לדברים החשובים באמת.
בני הטורג'ה, ממש כמו אצלנו ביהדות, נותנים מקום לאבל, לדיבור על המת וביצוע אקטים דתיים לעילוי נשמתו. רק שהם מאמינים שבובת עץ מגולפת יכולה להכיל את הנשמה של האדם שנפטר. יותר מכך- הם אפילו לא מגדירים אדם כ"נפטר" עד שלא מתחילה הלוויה שלו. הוא נחשב עד אז כ-"אדם חולה מאד" ממש עד שכל בני משפחתו וכל מכריו יגיעו גם אם ממקומות אחרים על האי כולו.
יתרה מכך, אחת לשנה (אפשר לקרוא לזה אזכרה? ) הם מוציאים את המתים מהקבר שלהם, כשהמתים חנוטים, הם מנקים אותם, מלבישים אותם, מאז האינסטגרם-גם מצטלמים איתם... ובעצב רב מחזירים אותם אל תוך האדמה לעוד שנה.
התעשייה שלהם היא תעשיית המוות, אבל אם לא מתייחסים אליה כאל דבר רע או כאל סוף. הם מתייחסים לעיסוק שלהם כפי שאני מתייחסת לעבודה שלי, באדישות תעשייתית משולבת ברגש והתלהבות.

האם הם חושבים על המוות בצורה אחרת? בצורה המשכית? לא כמשהו חד שקוטע את החיים?
לא ברור לי אם הם מבינים שהאדם ה-"חולה מאד" לא ישוב אליהם עוד. הוא לא יחלים למרות ההגדרה המשונה שנתנו לו, עוד לא יצא לי לפגוש אדם שחזר מהמצב הזה.
אולי אפשר ללמוד מהם דבר או שניים, כשאמי נפטרה, לא ניתנה לי ההזדמנות להלביש אותה כפי שאהבה להתלבש, או לאפר אותה. פשוט הטמינו אותה באדמה כשסדין עוטף אותה. הקריאו כמה מילים בשפה שכנראה לא אבין לעולם והטביעו אותה תחת ערמות של חול קר.
אולי זה נכון מבחינת הגיינה, אולי אפילו מבחינת הדת. אבל האם זה נכון מבחינת הנפש של האדם? שיקיריו המתים נלקחים ממנו במהירות כמו במחיאת כף?
או שמא עדיף להשאיר אותם מעט מעל פני הקרקע, רק בשביל שקרוביהם יוכלו להתאבל עליהם כראוי, גם אם זה לוקח כמה שנים. אולי כך לא היו אבי וסבתי בטראומה כל כך קשה עד היום, כבר עשור אחרי מות אמי.

עוד לא הייתי שם, מעולם לא פגשתי בן שבט הטורג'ה, אבל אני כבר מחבבת אותם, על אף העיסוק העיקרי שלהם- קדושת המוות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

R. Jenkins עקוב אחר R.
שמור פוסט
לשיר זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש במגירה
מעורר השראה
בא לי בחור
בא לי בחור
מאת: KB .
נשים אתן לעולם לא תבינו כמה זה קשה
נשים אתן לעולם לא תבינו כמה זה קשה
מאת: Matan Osrovitz
מחכים למשיח
מחכים למשיח
מאת: סתם אחת
פוסטים אחרונים
Untitled
Untitled
מאת: דיכאון, אתה כבר לא רצוי פה
לא מפחד להכשל .
לא מפחד להכשל .
מאת: The Only One
שלך, אבא מציאות
שלך, אבא מציאות
מאת: כותב למגירה
המדורגים ביותר
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz