כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
1

חלום

אימה

התעוררתי מוקדם, מוקדם מידי, מהלילות שקמים עם דפיקות בראש כאילו חופרים שם בורות.

אני לא יודעת למה חלמתי על זה, לא זוכרת את רוב האנשים בחלום, זה היה בבית של הורים, במקום שאני מרגישה בו הכי בטוחה, הכי אני.
הוא היה מלא באנשים, כמו פנימייה כזאתי אבל של חברים, אני זוכרת רק פרצוף אחד שם, חברה אחת, כזאתי שמזמן הפכה להיות אחותי, חלק ממני, חצי ממני.

בהתחלה הכל היה רגיל, מתנהל על מי מנוחות.
אז היא הלכה לישון צהריים עם חברה אחרת, אני זוכרת שזה הרגיש לי צביטה בלב, כי רק לפני מספר שניות, הצעתי שנלך לשנוץ (אני מאוהבת במילה הזאתי, לא ברור במיוחד).
אני זוכרת שהיא לא קמה כל כך מהר, אז המשכנו בשיגרה אם כי אני לא זוכרת מה זה אומר.
אני זוכרת שהסתכלתי לכיוון החצר התחתונה, הנוף לא היה תואם את המציאות, הוא היה מלא בניינים גבוהים, מלא באנשים... פתאום התחילה לי תחושה שאני לא במקום הבטוח שלי, אני בתוך עיר גדולה, מלאה אנשים ופרצופים שלא באמת מסתכלים.

אני זוכרת שראיתי מסוק נוחת על הבניין הצמוד אלינו, איש יצא ממנו, הוא החזיק שלט מוזר עם המספר "3", מעניין למה 3 חשבתי, אני זוכרת שהוא התחיל לסמן עם האצבעות 4, הן היו נראות שבורות ומעוותות, באותה שנייה שהוריד אצבע אחת וסימן 3, התחלתי לצעוק לקודם להתכופף, ידעתי שמשהו רע הולך לקרות ואני מוקפת באנשים שהם אני, שהמחשבה שאחד מהם לא יהיה חלק מחיי, גורמת לי להרגיש כאילו העולם ייקרוס לתוך עצמו.

הוא המשיך להוריד אצבעות ואז היה בום, הבית רעד כולו, אני זוכרת את אבא שלי מתכופף מאחוריי הספה, שנייה אחרי התחלתי לרוץ, לחפש את כולם, החברה התעוררה בנתיים, וירדה למטה.
אני זוכרת איש מבוגר מתכופף ליד אבי, נראה שרעד גרם לו לכאבים קשים בגב, זה הרגיש לי הגיוני כאילו ידעתי שיש לו בעיות כאב בגב.

עוד לא התעוררתי...

הצבא הגיע, כולם חזרו לפעילות רגילה ורק אני צרחתי בפנים "מה אתם עושים? צריך לברוח, צריך להגן על הבית, צריך להגן עליכם." אף אחד לא עשה כלום, צילמתי את שאריות המסוק בפלאפון, משהו הרגיש לי שאסור לי לשכוח את זה ושאני עלולה לשכוח.

התעוררתי, השעה 2:58 בבוקר, הראש שלי מסתובב, הגוף שלי בחרדה ואני רק מחפשת להדליק את האור בחדר - אני מותשת ועייפה, אני חייבת לחזור לישון, אין ברירה.

החלום המשיך מאותה נקודה, אבל כאילו שעה אחרי, כולם שחכו, רק אני לא.
בלבול ואימה להרגיש שאתה היחידי שיודע את האמת, אתה יודע שזה לא הסוף ואתה יודע שהכל תלוי בך.
צדקתי, מסוקי קרב התחילו לחוג באוויר, מתקרבים לדלתות הבתים ויורים, מרססים בלי הכרה.
כולם התחילו לרוץ ורק אני עצרתי, איך אני שומרת על כולם, איך אני לא מאבדת אף אחד, אני לא מוכנה לזה.
צעקתי לכולם לבוא לשרותים, הם בתוך הבית בלי קיר חיצוני, הרגיש לי בטוח יותר, הרגיש לי שפוי ללכת לשם, אבל אז, אחד ירד מהמסוק ועמד ממש בכניסה, עם נשק לא שפוי כזה, יורה באוטומט.
הכניסה לשרותים היא מול הדלת הזאתי ואני עומדת בכניסה, חברה אחת מצליחה להגיע, השאר מתחילים ליפול, הוא קולט שאני בתוך השרותים מושכת אותה באלימות פנימה, הוא מכוון אלינו ויורה, אני מצליחה לדחוף אותה פנימה ונועלת את הדלת אחרינו, כאילו שזה יעזור...
הוא מפסיק לירות, אני שומעת אותו אומר לכולם ללכת לסלון.

הדבר היחידי שעבר לי בראש זה שאיכזבתי את כולם, השארתי אותם למות והנה אני, חיה.
חיה כי הם כבר לא, הם לא מוגנים ואני אשמה.
המשפחה שלי בחוץ עם מישהו זר שמנסה להשמיד, אפילו לא לפגוע, פשוט להשמיד ואני? פחדנית... מתחבאת בפנים.
אין מי שיעזור להם חוץ ממני, הצמדתי את האוזן לדלת, מנסה לשמוע, רוצה לפתוח את הדלת ולרוץ אליו, לתת להם כמה שניות לברוח, אבל לא הספקתי - התעוררתי.

זה הדבר הכי נורא, להתעורר כשתחושה שאיכזבת את כולם, שהצלת את עצמך לפניהם, שהם מתים בגללך.
אני שונאת חלומות, מדהימים ככל שיהיו, אני שונאת להתעורר בתחושה שקרה משהו שלא.
אני לא אוהבת אשליות, למרות שאני חיה תמיד באחת, תמיד בסרט של דיסני.

אני שונאת להרגיש שדברים לא בשליטה שלי, להרגיש לבד, להרגיש שאין לי פינה שלי לברוח אליה, משהו לפרוק את הכל, פשוט להשתחרר.
אני שונאת שאני לא יכולה להראות לאנשים אותי, מי אני מבפנים, תמיד שטויות וציניות - מעמידה פנים שאין לי שאלות, שאין לי תשובות, שאני חזקה ושאני אעבור הכל לבד.
שזה בסדר להישען עלי, שזה בסדר ליפול עלי כי אני אחזיק, אני אחזיק את כולכם תמיד.
אני לא באמת יכולה להכיל את הכל, זה קשה וזה מסורבל, לסחוב עליך את הפחדים ובלבול של האנשים שאתה הכי אוהב - אבל אין לי ברירה, זה התפקיד שלי.

אני צריכה להיות חזקה בשבילם, אין להם פריקה אחרת חוץ ממני, הם נשענים עלי כי ככה הם מצליחים לפרוח ולהתקדם.

הראש שלי שוב מתפוצץ עכשיו, שוב המחשבות על 380 קמ"ש כשהשכל הישר עדיין תקוע באימונים.
כל כך הרבה אנשים רצים לי בראש, עושים מרתונים, רגעים, מילים, הכל מתערבב ואני תמיד נותנת מלאה בשאלות שהן נשארות רק שלי.

אין ברירה, צריך לסיים לזרוק הכל על הדף, אני תמיד מזכירה לעצמי שכל בן אדם, יש לו את הדרך שהוא אמור לצעוד בה, היא קשה ומסורבלת לחלק וקלילה ומלאה בנוף לאחרים, אבל הדרך שלי היא רק שלי, אף אחד לא יעשה אותה ובנינו? אף אחד לא מסוגל.

הדרך שלי היא שלי ואני מודה לו שם למעלה, שהוא הפיל אותה עלי, כי אולי - רק אולי אם הייתה נופלת על מישהו אחר, הוא לא היה מחזיק וקורס.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

... . עקוב אחר ...
שמור פוסט
לשיר זה 0 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבי החודש במגירה
מצחיק
נפיחות זמנית.
נפיחות זמנית.
מאת: אצלי בעולם
להיות רווקה נואשת בהגזמה
להיות רווקה נואשת בהגזמה
מאת: דנה לוי
נו תתקשר כבר
נו תתקשר כבר
מאת: Nofar Barnoy
יום האהבה שלום.
יום האהבה שלום.
מאת: פצועה בנפש
פוסטים אחרונים
אבא אני נכנעת
אבא אני נכנעת
מאת: Koral Shapira
"סערה"
"סערה"
מאת: Shalom Davidov
אני מתגעגעת אלייך
אני מתגעגעת אלייך
מאת: Yahel Sivan
העקשנות שלך
העקשנות שלך
מאת: אנונימית יפה
המדורגים ביותר
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף
מומלצים מהספרייה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski