עדיף כישלון מפואר?
האמנם?
אחד השירים היותר מוכרים בשפה העברית הוא השיר של דודו טסה, שנפתח בשורה "עדיף כישלון מפואר, מחלומות במגירה". שמבוסס על עוד עשרות, אם לא מאות, פתגמים נדושים סטייל "לפחות אדע שעשיתי הכל" "לפחות ניסיתי" "למדתי מזה משהו וזה לא היה לחינם"
כשמדובר באהבה, אומרים "עדיף לאהוב ולהיפגע מלא לאהוב בכלל".
זה כבר שנתיים שאין אצלי אף אחד בלב. והדגל הלבן שלי שניות ספורות מלעלות מחצי התורן, למעלה.
ובעודי מנסה לאסוף את השברים, ולגרום לצלקות להגליד, אני שואלת. האם באמת יש לי סיבה מספיק טובה?
מה יצא לי מזה, אם אכניס עכשיו מישהו לחיי, ליותר מיום, יותר מלילה, רק כדי שהוא יראה אותי גם ברגעים הפחות יפים?
איפה אני ארוויח פה בדיוק, כשאספוג עשרות, אם לא מאות ביקורות, רק כי התחביבים שלי פחות קונבנציונליים? כי הדעות שלי פחות שגרתיות? על המיניות שלי, הצורך שלי בזמן עם החברים שלי, על הצורך ברחמנא לצלן, להיות לבד?
איך אני יוצאת מפה מרווחת, אם שוב אני חולקת רגעים, כשאני יודעת כמה הם נזילים ושבריריים?
איך לעזעזל, אני אאסוף שוב את השברים?
אומרים שעדיף כישלון מפואר, ואני שואלת, האמנם?
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
