5 דקות
עם אבא שלי.
פעם, לא הבנתי שהזמן חולף מהר מידי, הייתי ילדה קטנה, לא עיכלתי את זה שתוך רגע עוברת שנה ועוד שנה.
היה אכפת לי יותר מחברים שהיו לי מאשר המשפחה, התרחקתי ממך בשביל ה-"חברים" שהיו לי בפאלפון.
ואתה אבא בסך הכל רצית להיות איתי, להעביר איתי את הזמן, לצחוק, לשתף, לשאול.
רציתי להיות לידי כדי שאני ישים לב אליך אפילו אם זה לדקה אבל תמיד אמרתי לך "אבא עוד מעט, אני מדברת עם חברה", לא ידעתי עד כמה זה השפיע עלייך, אני באמת לא ידעתי, מצטערת.
הייתי עם הפאלפון והחברות שהיו לי בתוכו, נכון זה היו רק 5 דקות שחלפו, ככה חשבתי אז, "לא נורא, פיספסתי 5 דקות עם אבא, פעם הבאה".
ככל שהתבגרתי התרחקתי ממך יותר ויותר, זה כאב לך ואני לא שמתי לב, אתה רק רצית להיות איתי כל עוד יש לך זמן אבל לי לא היה אכפת..
התבגרתי, עברתי לדירה משלי, ואתה, אבא שלי, חלית, גילו אצלך מאוחר מידי את מחלת הסרטן.
אני זוכרת את הלילה הנוראי הזה, אמא התקשרה אלי ואמרה לי לבוא לבית החולים להגיד מילים אחרונות לאבא, אני לא האמנתי, חרב עלי עולמי, הרגשתי את האדמה תחת רגלי מתרסקת ואני ביחד איתה.
אני זוכרת שבכיתי, העברתי איתך את הלילה האחרון שלך ושלי, ביחד, בתקווה שיהיו לי איתך 5 דקות נוספות..
כל מה שאתה ביקשת אי פעם זה 5 דקות איתי, רק 5 דקות אבל אני אף פעם לא הקדשתי לך את זה...
כששמעתי את המכשיר שצפצף לי באוזניים ביקשתי מ-ה' "תן לי רק 5 דקות, 5 דקות אחרונות, את 5 הדקות שהיו לי אבל לא עם אבא."
~חשוב לציין-המחשבה היא פרי דמיון שלי~
חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!
שלח תגובה
