כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
שיריםשירים מולחניםמחשבות
תגיות
כל התגיות
2

לחייך לאחרים.

ומלא סדקים נשארים איפה שפעם היה שבר חד.

מתי הלב שלי יפסיק לחייך לאחרים ויתן לי לנוח קצת?
לנשום?
מתי הוא יפסיק להשטות מבלי להבין שהוא נקשר? הוא לא יכול להמשיך להתחבר לכולם.
כי הוא לא מפסיק לפגוע בי.
הוא בוחר לחייך לכולם ולהיות נחמד ואז מתפלא שאנשים מתקרבים.
ואז הם מתקרבים והולכים.
הוא לא מבין שהפתרון זה להתרחק? שיפסיק לחייך לכולם. שיפסיק להקשר.
הוא לא מבין שהוא הורס אותי? הוא לא מפסיק לפגוע בי ובו. ובסוף אני זו שמנסה להרים את שנינו.
הוא נקשר ואני מרימה את כל החלקים.
מנסה להדביק אותם אחד לשני.
ומלא צלקות.
ומלא סדקים נשארים איפה שפעם היה שבר חד.
ומלא סימנים לזה שפעם הייתי שבורה.
ושוב הוא נקשר ופורץ את הסדקים.
ומפעם לפעם זה נהיה קשה יותר לחבר את עצמי שוב.
יותר מידי סדקים. יותר מידי פצעים.
פשוט שיפסיק לחייך לאחרים. וזה יפסיק.

אור . עקוב אחר אור
שמור פוסט
לשיר זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Shani Guttman
Shani Guttman
מזדהה איתך.. הרגשה מוכרת..
הגב
דווח
כותבי החודש במגירה