כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 4

לפני עונת התאנים

...

אני לא כועס עליה על שנכנסה לעולמי בלי רשות אחרי שנים בהם לא היתה אלא רק זכרון של אהבה נשכחת, מעירה בי רגשות של געגועים וסדקים של ספקות.
אני לא כועס, כי אני מניח שכך היא דרכו של עולם. העבר לא נשכח והוא קשור חזק בעולמנו גם אם לפעמים נדמה לנו, שמה שהיה לא יחזור.

*******

קיץ 2016
מלון פארק, נתניה

השמש שקעה כמה דקות לפני שיצאתי אל המרפסת הקטנה של החדר ששכרתי במזומן, צופה לחוף העיר נתניה.

אני מניח את כוס הקפה על השולחן ומצית סיגריה, מותח את רגלי על הכסא שממול ומצטער על שלא הספקתי לראות את היום נכבה.

השמיים עוד צבועים בכתום עז ומעט עננים נראים באופק. על החוף למטה כבר נעלמו השמשיות והגופות שהיו שרועים מופקרים לשמש החמה של תחילת הקיץ כבר נאספו לבתיהם, ורק דמות קטנה נראתה מהלכת במרץ על החול. בטח עוד אחד כמוני שאין לו דבר יותר טוב לעשות בשעה כזו חשבתי, יורה סילון עשן אל הים.

זהו יום שישי, ואני לבד ורחוק מכל מה שהייתי רגיל לעשות בדרך כלל.

אבל יש לי משימה. אני ממתין.
ובינתיים נזכר איך הכל התחיל..

******

עשר שנים לפני
נווה דקלים, רצועת עזה

ישראל של שנת 2000 הייתה תמימה אז, בכל אופן הרבה יותר ממה שהיא היום. הפלאפונים עוד לא היו מצויים בידי כל אחד, אהבות היו מתגלגלות בשקי דואר עטופות במכתבי נייר מבושמים ומעוטרים בנשיקות, ואוהבים היו נעמדים בקרן רחוב משוחחים שעות בטלפונים ציבוריים, מוצאים לעצמם שקט הרחק מאוזניים מקשיבות.

באותו הקיץ הייתי רק בן שמונה עשרה וכל החיים היו לפני.

אני עוצם עיניים ויכול להיזכר בדיוק רב בקול שלה. זה עם המבטא הצרפתי המתנגן ותספורת הקארה הקצרה שלה. ואולי זמן רב עבר מאז אבל כעת הזכרונות כמו נשלפים להם מדלת שהיתה נעולה שנים רבות במעמקי הלב, ומציירים שוב את הכוכבים והרוח בלילה בו הכרתי אותה, את הילדה שאהבתי כל כך.

*******

לילה.

זה היה יום שישי, בדיוק כמו היום הזה בו אני כותב לכם שורות אלו. רוחות הקיץ שתיכף ונגמר הורגשו היטב ברחובות המטופחים של היישוב נווה דקלים בטרם נחרב.

עוד פיגוע שהתרחש באותו השבוע הביא אותנו, חבורה של בני נוער דרומה. לחזק, אמרו לנו הרבנים של הישיבה. אבל אותנו זה עיניין פחות. באותם ימים זו היתה הדרך היחידה בשבילנו להכיר בנות.

חבורות חבורות הסתובבנו, מדברים בשקט מחפשים פנים מוכרות. ואני שהייתי אז רק בסוף כיתה יב' אבל עדיין בלי אהבה קיוויתי אולי למצוא אותה כאן, רגע לפני הגיוס.

כך שעות הסתובבנו עד שהרחובות החלו להתרוקן, וכשכבר באנו לחזור אל הבית בו התארחנו, השריקות החלו.

"פצמרי"ם!" צעק מישהו מסמן את האות למי שנשאר עוד בחוץ, להימלט ולתפוס מחסה.

פיצוץ ראשון.

אנחנו רצים. ליאור ויניר שהיו איתי נעלמו, ואני מוצא עצמי לבד מתחבא מאחורי תחנת אוטובוס שספק אם בכוחה להגן על עצמה.

חולצת השבת נתפסה בגדר ונקרעה ואני מרשה לעצמי לקלל. 'מה אני לעזאזל עושה פה?', שאלתי את עצמי מקופל על החול, ליד פח אשפה ובתוכי פחדתי. רק לפני רגע עוד הסתובבנו כמו טווסים, גברים. אבל ברגע האמת ככה אומרים, הכל משתנה.

עוד שריקה ועוד פיצוץ שהגיע אחריו ואז, דרכו של אלוהים לסבך לך את החיים.
אני מחייך עכשיו כשנזכר בהלם שתפס אותי כשחדלתי לחפש את המוות בשמיים והורדתי חזרה עיניים, מבחין בה, כמעט צמודה אליי.

"שבת שלום.." היא אומרת לי מחייכת במבוכה ואני התחלתי לצחוק.

"שבת שלום? זה מה שיש לך להגיד במקום המשוגע הזה?", וכבר פוחד או לא, משהו משתנה.

"ככה זה כאן..", היא אומרת כמעט מתנצלת כאילו היא אשמה במשהו בכלל.

נהיה שקט ורציתי לשאול אותה אם היא באה לכאן הרבה אבל לא הספקתי להוציא לפועל את הנסיון להצחיק אותה כי פיצוץ שלישי נשמע, ואז שקט ודממה מפחידה.
אנחנו נשארים מקופלים, שותקים, עד שמרחוק נשמעים קולות של רכבי בטחון, בטח מחפשים את הנפילות.

היא קמה ראשונה ואני מיד אחריה, שלא תחשוב שאני פחדן, למרות שהייתי מת להישאר ככה מקופל איתה, מצידי עד הבוקר.

"אוי, נקרעה לך החולצה!", היא אומרת ושוב אני מחייך, הפעם בגלל המבטא הזה שלה.

"את צרפתיה?" אני שואל, ומיד מתחרט, אלוהים איזו שאלה מפגרת! אני נבוך,
עוד לא ממש בעל ניסיון עם בחורות.

"מישל," היא מחזירה לי, "ואתה?"

כך זה התחיל.

סיפרתי לה שאני בכלל מהמרכז ורק באנו לכאן לעודד וכל הדברים שהרבנים אמרו לנו. התביישתי להודות שבאנו לכאן רק כדי להכיר בנות, ולספר לה שאני מתפלל שאולי היא פנויה.
אבל היא בישירות הזאת שלה שאלה אם אני עוד רוצה להסתובב עוד קצת כי תמיד אחרי נפילות היא לא רגועה וגם ככה כולם כבר ילכו לישון.

אז אמרתי לה שאין לי בעיה, והלב שלי שר תודה לאלוהים ולמחבלים שירו את הפצמרי"ם איך שקראו להם כאן, והלכנו, הפעם לכיוון הים.

ושם, על החול שכעת כבר לא הציק לי היא סיפרה לי את סיפור חייה. איך אבא עזב לפני שנים והיא רק ילדה יחידה. שם על החול הרך ומול הגלים שנשטפו שוב ושוב אל החוף, סיפרה לי את כל החלומות שלה, בקול עדין כזה כשהיא מיישרת ומותחת מידי פעם את שולי השמלה.

ואני כמעט שלא דיברתי מילה, רק הקשבתי לקול המלאכים הזה שלה. צוחק כשסיפרה דבר שמח, וכמעט בוכה כשנגעה בעצב פתוח.
הבטתי בה כבר ללא בושה. בגבות השחורות והחזקות שלה, בעיניים הירוקות והשפתיים שנראו כמו חתימה של אלוהים.
היא היתה יפה בטירוף.

ופתאום התקרבה אלי, מעט בחשש כאילו בודקת אם זה בסדר מבחינתי. אבל אני לא הייתי צריך יותר מזה כדי לחבק אותה אלי, נושם אל תוכי את הריח העדין של עורה שהתערבב בריח המלוח של הים.

"מישל?" אני לוחש לה. היא שותקת שתיקה ארוכה לפני שעונה לי.

"אלירן?" וצוחקת במבוכה.

"כיף לי שאת כאן."

אני מרגיש את ידיה מציירות לי צורות על המותן וזה מדגדג אותי עד שאני לא יכול להתאפק וקופץ.

"אוי! אתה בתול!" עכשיו אני שומע לראשונה את הצחוק המתגלגל שלה ולמרות המבוכה שגורמת לי להסמיק אני מבין בוודאות גמורה שאני מאוהב.

נסיונות הכחשה לא יעזרו לי, ואני מודה שהיא צודקת למרות שזה כלל מטומטם. היא אמרה שבעיניה זה דווקא נחמד אבל שזה גם עצוב שאנחנו יכולים למות ולצאת מהעולם בלי לדעת איך מרגישים דברים מסויימים.

אני חושב שהפחד הזה שלה, הוא זה שבעצם הוביל את הדברים לאן שהגיעו ביננו וגם בשבילה. זה פחד אנושי ביותר שגורם לאנשים לעשות דברים שלא היו מעזים, אבל ישנם כאלו שבשבילם זה דבר הרסני. הם אלו שלוקחים את הפחד הזה עד הסוף, וכזו היתה מישל.

השעה היתה כמעט חמש בבוקר ואור ראשון עלה על הדיונות שמאחורינו כשהיא הרימה את שפתיה אלי כמזמינה לנשיקה. בעדינות היא הובילה אותי אליה.
וכשהכל נרגע נשארנו חבוקים, והיא לחשה לי:
". Je ne t'oublierai jamais"

"מה מאמי?" שאלתי אותה ראשי עדיין קבור בצאוורה.

"זה אני אף פעם לא אשכח אותך בצרפתית.." ענתה לי חותמת בנשיקה.

סוכת המציל תחתיה עשינו אהבה כבר אינה קיימת היום אבל הזכרון עוד חי בדיוק כמו אז, ולו רק יכלתי הייתי נוסע לשם עכשיו מחפש את ציור גופותינו בחול וללחוש את ההבטחה שלה, במילים היחידות שאני יודע בשפה שלה.

*******

זו היתה תחילתה של התקופה היפה ביותר בחיי.
מישל ואני הפכנו לזוג. היא ליוותה אותי כל הצבא וחמש שנים לאחר אותו לילה בו הכרנו התארסנו.

*******

שנת 2005 תיזכר לעד כאחת השנים הקשות והעצובות כשממשלת ישראל בראשותו של אריאל שרון החליטה על פינוי גוש קטיף. אף אחד לא האמין שזה אכן יתבצע, אבל זה קרה ובקיץ של אותה השנה חודשים ספורים לפני החתונה שלי ושל מישל פונו כל תושבי היישובים מהרצועה.

לימים יכתוב מישהו כי ההשלכות הנפשיות על המפונים עלולות לגרום למשבר נפשי קשה, אבל אני הייתי אולי הראשון שגם חש בכך, כי בסוף הקיץ של אותה השנה מישל כבר אבדה לי.
הברק המוכר בעיניה נעלם והשיחות ביננו היו מלאות בשתיקה.

"אלירן..", היא אמרה לי בלילה אחד וקולה נשבר לרסיסים, "אתה לא תבין אותי לעולם אני יודעת, אבל פשוט בא לי.. לברוח."

"מה?!" שאלתי אותה לא מאמין, והתעקשתי שאני לה הבית והעולם, ואם היא רוצה שתברח אלי. אבל היא ענתה בעצב שזה לא קשור אלי ושבכלל מפחיד אותה שיש דברים שעוד לא ראתה.

בנסיונות נואשים ניסיתי לשכנע אותה להישאר ולחכות אולי דברים יסתדרו אבל היא כבתה, ואמרה שרק אם תטייל קצת בעולם תפסיק להרגיש כלואה.

היו כאלה שאמרו שאני משוגע אבל אני יודע ובטוח גם היום שפעלתי נכון, כי לפעמים האהבה שלך רוצה ללכת וכל מה שנותר לך הוא להניח לה ולקוות שיום אחד תחזור.

נפרדנו מתחת לעץ התאנה שעמד עמוס פרי בקצה הבית שהיה צריך להיות שלנו. שעה ארוכה קרסתי בין ענפיו אחרי שנעלמה בקצה הרחוב ותיק גדול על כתפה, מניח לדמעות לזלוג באין מפריע.

כן. אני זוכר זאת היטב. רק כששקעה השמש גררתי את עצמי פנימה, מזכיר לעצמי שוב ושוב שהיא הבטיחה לי גם עכשיו:
."Je ne t'oublierai jamais"

ז'ו נ טובליארי ז'אמיי.
'לעולם לא אשכח אותך', את זה כבר ידעתי.

******

מישל לא חזרה.

לפחות לא כעבור שנה כמו שהבטיחה..
בהתחלה עוד שלחה לי מיילים ומכתבים ממקומות שונים בעולם, עד שהם חדלו מלהגיע.

אהבתי אותה וחיכיתי לה, עד שהתייאשתי כי שקט של חודשים ארוכים שבר אותי, ואני חיפשתי לי אהבה אחרת פשוט מפני שידעתי שמישל אבדה לעצמה.

*******

בחורף הגשום של 2010 התחתנתי עם נעמה, שהבטיחה שלעולם לא תעזוב. אני כבר בן עשרים ושמונה. כבר פחות דתי, קצת פחות מאמין באהבה אבל עדיין הייתי נזכר בה, בטוח שלעולם לא אשוב לראות אותה.

אבל כמו שהלכה, ככה גם הופיעה בדלת ביתי.

זו היתה שעת ערב מאוחרת.
ישבנו לאכול במטבח כשדפיקות מהוססות נשמעו בדלת.

"בטח תרומות.." נעמה אומרת מצביעה על כמה מטבעות שנחו ליד הטלויזיה, ומחייכת חיוך מתפנק שאלך בעצמי לפתוח.

וזו היא, וכאילו לא השתנתה במאומה.
אותה תספורת קצרה, ובחיוך נבוך וחושש מעט אמרה רק את זה:

". Je ne t'oublierai jamais"

*******

מה הרגשתי, אתם שואלים את עצמכם?
מה גבר כמוני אמור בכלל להרגיש במצב כזה?!
בהתחלה זה היה ההלם. אחר כך כעס ולבסוף חשש עטוף בגעגוע ישן. כי אהבה ראשונה אתה לא שוכח ולא משנה כמה זמן עבר, האהבה ראשונה תמיד תבעיר בך הכל כשתשוב ותראה אותה.

"איך מצאת אותי?!" שאלתי בהלם שלא התאמצתי להסתיר, וקצת בכעס שרציתי שתרגיש.

"זה לא היה כל כך קשה," היא כמעט חייכה שוב אבל מיד הוסיפה, "אתה רוצה שאלך?" והצביעה על השביל.

החזרתי מבט אל פנים הבית מטה אוזן.
שקט.

"אני לא יודע מישל," אמרתי לה נועץ את אצבעותי בדלת הפתוחה," זה לא זמן טוב, אבל.."

אני מגמגם כמעט, מחפש את המילים הנכונות.

"יש לנו דברים לסגור," אני פולט לבסוף.

רעש חלוש עולה מפנים הבית ואני מסמן לה בבהילות שתלך, ומישל כמו שתמיד היתה מישל, רכנה אלי במהירות מטביעה על שפתי נשיקה דוחפת לי פתק ליד.

"מי זה היה?" אשתי שואלת.

אני מתאמץ להסתיר את הזיעה ודפיקות הלב, מחליק את הדף שמתקמט עמוק אל תוך הכיס.

"תרומות. לא משהו מיוחד.."

"אז למה לא נתת לו את הכסף?" היא שואלת בתמיהה ואני משקר לה שוב, אומר שזה היה בטח נרקומן ולא היה נראה לי.

נעמה שלי אישה עם לב זהב, אמרה שזה לא משנה ולכל מי שמבקש צריך לתת. כזו היא, אחת שאין לה סודות בכלל. אולי זו הסיבה שמיד כשעלינו למיטה היא נרדמה, מניחה לי לשקוע בעבר בוהה בתקרה.

רק כשהייתי בטוח שנרדמה עמוק, ונשימותיה הפכו כבדות ירדתי למטה ולאורה החלש של מנורת הכניסה פתחתי את הנייר עליו נרשם רק מספר טלפון.

*******

חודש שלם לקח לי למצוא את האומץ והכוח להתקשר מאוחר בלילה.

"הלו?" קול עייף ענה לי.

אני שותק.

"הלו?" מישל. הראשונה שידעתי, הראשונה שאהבתי. והיחידה ששברה לי את הלב.

"אלירן?"

אני מתחיל לבכות, מקלף מעליי שנים של שכחה והדחקה, מרשה לעצמי לחזור ולהיות אותו ארוס שננטש.

"אני מצטערת.. אתה רוצה לבוא?" היא שואלת, אבל אני מוציא רק 'לא' חלוש, ואז מנתק.

איך היא מעזה כך לחזור?! אני שואל את עצמי שוב ושוב את השאלה שמנקרת בתוכי יותר מכל. איך מי שפגעה בי כך מרגישה שמותר לה בכלל להפריע לי בחיים החדשים שבניתי לעצמי?!

אבל יותר מהכל, אני פשוט שואל את עצמי מדוע לא טרקתי בפניה את הדלת באותו ערב שהתדפקה על דלת ליבי, ולמה בכלל אני עוד רוצה לדבר איתה.

בכנות? אני מניח שעוד פינה בליבי שמורה לה, ואולי נכון הדבר שאומרים שאהבה אמיתית לא יכולה לבעור רק בלב אחד..

*******

אני מבקש שלא תשפטו אותי.

בחודש שעבר מאז הבנתי שאני לא באמת יכול לשכוח ממנה. הבנתי שאני חייב להיפגש איתה, פשוט מפני שזה מסוג הדברים שאני חייב לעבור לפני שיהיה מאוחר מידיי.

כך יצא שקבענו, שישי הזה במלון פארק נתניה,
חדר 312.

*******

אני מרים את הראש חוזר מהעבר, החושך כבר כאן והכל שקט. על החוף למטה לא נראתה נפש חיה ורק הרחובות נראו כאילו התעוררו לתחיה.

הויטרינה פתוחה ומשבי רוח קרים מרקידים את הווילון הכבד במחול משוגע, מעבירים בי צמרמורת.

אני רוצה לברוח מכאן לפני שהמצפון ישתגע לעד.
אני רוצה להישאר ולחבק אותה אלי אולי אף יותר, פעם אחת, אחת אחרונה.

קבעתי עם מישל שניפגש בעשר בלילה ושרק נדבר, כי חששתי שלא אצליח לברוח מהבית בזמן. בסוף החלטתי שאצא מוקדם.

מכרתי לנעמה איזה שקר על מפגש חברים, והיא לא הבינה איך אני מסכים לכזה דבר בשבת. הפגיעה בעיניה כשיצאתי מהבית עוד כאבה בי ואני נזכר איך פעם מישהו אמר לי: " לכל אחד יש סוד אחד, אך למי שיש שניים או יותר, כדאי שיזהר."

אבל יש דברים שחייבים לעשות, לא?

עוד סיגריה. אני עצבני בטירוף, פוחד ממה שהולך לקרות.
לא בטוח שאני רוצה בזה ואיך אביט בעיניים של זאת שאיתי?

*******

אני לא זוכר שאי פעם הייתי במאבק עם עצמי כמו באותו שישי בלילה. אבל כשהפחד הפך לכעס על כך שהביאה אותי למצב הזה רחוק מהבית, החלטתי שלא אנהג כמוה ושיש דברים שאנחנו לא חייבים לעבור בחיים.
לפעמים הסקרנות הזו רק מזיקה והורסת, ומחריבה כל חלקת תמימות קטנה. כן, יש דברים שמוטב ויישארו פנטזיה ובסימן שאלה, כי אחרי שהם קורים אתה פשוט אינך אותו אחד שהיית.

נזכרתי בדמעות ובבושה שאחזה בי כשהודעתי לכולם שהחתונה נדחית למועד לא ידוע, כאבתי מחדש את הלילות הרבים של הבכי ואת ההמתנות הארוכות מתחת לעץ התאנה בתקווה שאראה אותה חוזרת. הבטחתי לה שאחכה אבל לב שנשבר פעם אחת לעולם לא חוזר למה שהיה.

ועכשיו כבר לא רציתי בה רק כעסתי נורא. עשר דקות לפני השעה היעודה אספתי מהר את הדברים המעטים שהבאתי איתי, מתבייש שכל כך התגנדרתי בשבילה.
הדלקתי את הטלוויזיה, ופרעתי את המצעים כדי שתדע שהייתי והלכתי. שתרגיש קצת איך ההרגשה של לחכות למישהו שכבר לא נמצא.

ושניה לפני שיצאתי, שרבטתי על נייר המכתבים של המלון את המילים שאתם לבטח כבר מתארים לעצמכם, ונמלטתי החוצה לפני שאתחרט.

כמו גנב שנמלט מזירת הפשע יצאתי בכיוון המנוגד מהמעלית חושש לפגוש אותה עולה, והשטיח הכבד מסווה את צעדיי.
בקצה המסדרון חיכתה דלת ומדרגות חירום שהיו בשבילי את היציאה מהעבר שקפץ לבקר.

*******
אני לא יודע מה עבר עליה כשהגיעה וראתה שהלכתי. היא לא יצרה קשר מאז ואני מניח שמישל הבינה את הרמז. נעמה חיכתה לי בדמעות על הספה מחכה בחושך לאור נרות השבת שאחזור. ואני כמעט רצתי אליה, וחיבקתי אותה חזק אל תוכי כמו שמזמן לא הרגישה.

מצפון נקי הוא הבסיס לכל קשר טהור, הבנתי. ואין דבר ששווה בשבילו להרוס אהבה יפה שיש לך ביד.
והשאלות הפתוחות? שישארו כאלה. בעולם הזה אנחנו באים למסלול קצר של לימודים, ואת התוצאה נקבל רק בכסא הגלגלים. אז נדע אם הצלחנו או נכשלנו.

*******

אני נזכר במישל כל שנה בתקופה זו, סוף חודש אוגוסט עת שעץ התאנה שלנו נותן את ריחו. נעמה כבר הרבה זמן מבקשת שאעקור אותו ואפנה מקומו לגינת וורדים כמו שתמיד רצתה.
ואני תמיד סירבתי, אבל אולי באמת אעשה זאת בשנה הבאה לכבוד הלידה של ביתי ורק לפני שהזכרונות חוזרים,

לפני עונת התאנים.

בואו לעקוב גם בפייסבוק Amitay Avrahami

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Avrahami Amitay עקוב אחר Avrahami
שמור סיפור
לסיפור זה 14 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Hila B
Hila B
לא חדש לך שאני חושבת שאתה גאון כתיבה.
תודה על כל פעם שאתה כותב ומפרסם כדי שאוכל לקרוא שוב ושוב. אין עלייך !
הגב
דווח
Avrahami Amitay
Avrahami Amitay
לא חדש לך כמה דעתך חשובה לי.. מעריך מאד הילוש.
הגב
דווח
// offek.cohen //
// offek.cohen //
מדהים! כתיבה מטורפת ונוגעת. אני חושבת שקצת שכחתי לנשום בזמן הקריאה (;
הגב
דווח
טען עוד 24 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Avrahami Amitay
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
חמש דקות אצלך
חמש דקות אצלך
מאת: Avrahami Amitay
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
אהבה שאינה תלויה בדבר.
אהבה שאינה תלויה בדבר.
מאת: ???? ?? ??? ???
love and dolphins
love and dolphins
מאת: אביטל סיאני
אור חדש
אור חדש
מאת: רון יעקובסון
ברקת נוצצת פרק 5
ברקת נוצצת פרק 5
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer