כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2 1

קו נקודה קו

"את זוכרת את החוברות ציור האלה כשהיינו קטנים, שקראו להם קו נקודה?" אחרי כמה שניות אני שומע אותה מגחכת. ואז מתגלגלת מצחוק. השלבים הרגילים שלה עד שנופל לה האסימון.

תחילת ספטמבר. שעת לילה מאוחרת. אנחנו שוכבים על הדשא, והכוכבים האינסופיים זרועים מעלינו כמו ניצוצות אחרי זיקוקים. ענבל קרובה אלי, כתפה נוגעת-לא נוגעת בכתפי, ומבטינו פונים לשמיים השחורים.

"את זוכרת את החוברות ציור האלה כשהיינו קטנים, שקראו להם קו נקודה?" אחרי כמה שניות אני שומע אותה מגחכת. ואז מתגלגלת מצחוק. השלבים הרגילים שלה עד שנופל לה האסימון.

"אם נחבר את הנקודה הזוהרת כאן" היא מצביעה על אזור מסוים בשמיים, "לכוכב ההוא ששם, ונמשיך ככה..." היא מדגימה לי באצבעה המורה את קוי המיתאר של הציור הדמיוני שלה, לרגע נראית כמו קוסמת שמניפה את השרביט שלה, ואני כמו מצפה שיקרה משהו קסום. על טבעי.

"וזהו. יוצא ציור שלי ושלך מחזיקים ידיים". הסבתי את ראשי לעברה, ומנסה למצוא בעיניים היפות שלה איזו נימת התבדחות. מצחיק עד כמה היא רצינית. "מה, לא ככה?" היא שואלת בנימה מתגוננת, כמו ענתה תשובה שגויה באיזה מבחן.

"יש לך דמיון מפותח ברמה אחרת" אני מחמיא לה, מדהים את עצמי מעוצמת ההתלהבות שהפגין קולי. צלילי צחוקה מרטיטים לי את הלב כל פעם מחדש.

היא שוב מצביעה על כוכב אחר זוהר בקצה השמאלי שליד ראשה. "ואם תחבר את הכוכב הזה עם הזה ששם" שוב היא מניפה את ידה כמו שרביט. שוב אני מחכה שיצאו מקצה אצבעה ניצוצות כאלה. אולי אני מושפע מהארי פוטר. מושפע מהבירה ששתיתי כמה שעות קודם לכן. האחרון יותר סביר בעיניי.

"זה יוצא בית עם גינה." היא אומרת וחותמת את רצף ההנפות של ידה באויר. אחרי כמה שניות של רעש עמום של צרצרים היא מוסיפה, "הבית שיהיה לנו. ביחד."

אני מפנה בחדות את ראשי לעברה, נשען על המרפק כדי להטיב את מבטי בה. "את רוצה לרמוז לי משהו בנושא?"

היא מסתכלת עליי ומחייכת. הכוכבים משתקפים ברשתיות העיניים שלה. "לא רומזת שום דבר".

"והנה השביל שמוביל לבית שלנו. והאבנים שסוללות אותו בורקות מהשמש הקייצית הטיפוסית. והנה אני יוצאת מהבית הזה, מחזיקה תינוקת. התינוקת שתהיה לך ולי..."

אני שותק. לא רוצה להפסיק את הדמיון המודרך שהיא עושה לי. ולעצמה. ולנו. למה שיהיה לנו בעוד כעשור. למה שאנחנו נרכיב במו ידינו בעוד כעשור. משפחה יפה ומושלמת. אבל למה ללכת רחוק כל כך? אני יכול להציע לה עכשיו. תעשה את זה, עכשיו.

"ענבלי שלי. ענבל. היית רוצה שנהפוך הכל למציאות? למשהו אמיתי?" אני שואל. כמה שניות עוברות. לא מקבל תשובה. "ענבל?" אני שואל שוב. דקה עוברת. ועוד דקה. ועוד אחת. אני לא שומע שום תגובה מצידה. "ענבל.."

כשאני מתיישב על הדשא הרך והעוקצני באותה מידה, המציאות מכה בי בכל הכוח שלה. כמו סתירה של אבא לילד שעשה מעשה לא טוב. הבהלה הזו שמגיעה אחרי המכה. ואחרי הצריבה בלחי, מתחילה הצריבה החונקת בעיניים. והן מתערפלות תחת מעטה הדמעות השקוף. המטשטש. המסמא את כל מה שלפניי.

אני הוזה. שוב חולם בהקיץ את אותם חלומות חוזרים ונשנים. ענבלי שלי לא כאן. מזמן היא לא כאן. ואני ממשיך להשלות את עצמי שהיא לידי. שוכבת על גבה וממציאה חלומות שאני רוצה כל כך שיתגשמו. אבל התת מודע נוקש בדלת שבמאחורה של ראשי, מזכיר לי שהכל לא אחר מאשר דמיון פרוע שלי.

והדמעות זולגות להן. חמות ורותחות על הלחיים הקפואות שלי. ניגוד טמפרטורות של ממש, בקור המצמרר והמוקדם של תחילת הסתיו. טוות להן את מסלולן מהלחי, לסנטר, ולא שוכחות לעבור דרך שפתיי ולהטביע את טעמן המר בהן. וכמה שהן מרות, הדמעות.

ענבל בעולם אחר לגמרי. אנשים גדולים קוראים לו גן עדן. ואני יודע שטוב לה שם, במקום שהיא נמצאת. היא כל כך סבלה, ענבל שלי. וכמו שהוקל לי שהיא נגמלה מייסוריה, כך ממש, כאב גדול הצטבר בתוכי כמו אבן כבדה שקשה ליגול אותה מעליי. קשה לי לנשום, כל פעם שהיא עולה בזכרוני. קשה לי לנשום, כששאלת "מה היה קורה אילו" עולה וצפה במוחי, מתוך ים המחשבות הצובטות והכואבות ששוחות להן שם.

אבל בדבר אחד אני בטוח. שהמלאכית שלי בסדר עכשיו. שם, בגן עדן. וכל מה שנשאר לי לעשות הוא לחבק את תמונתה הדהויה מרטיבותן של הדמעות. אותה תמונה שאני צילמתי אותה, בטיול של אחרי הצבא שעשינו ביחד. החיוך המאיר שלה ניבט מתוך אותה תמונה, ואוכל אותי מבפנים.

אני יודע, היא הייתה רוצה שאמשיך בחיי. ואני הולך לקיים את רצונה, עם כל הקושי שבדבר. הולך לחבר כל נקודה לקו. לקשקוש. לשירבוט. לציור. לדמויות. ואז להפוך הכל מדמיון למציאות מתגשמת. בזכות, ולא למרות.

A C עקוב אחר A
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
קטנה שלי
קטנה שלי
באמצע הקריאה ...הלב שלי פתאום עצר , לא היה מוכן להמשיך בעבודתו .
אני לא אחת שאוהבת לקרוא הרבה .
רציתי להפסיק , באמת שרציתי , אבל משהוא לא נתן לי .
זה לקח אותי ביחד , ומה שהדמיות הרגישו , כאילו חוויתי עכשיו אני בעצמי .
כל כך גאה בך , את מדהימה !!
הגב
דווח
A C
A C
שמחה שהצלחת להרגיש את מה שניסיתי להעביר דרך המילים, זה מאוד מחמיא לי!
תודה רבה ❤
הגב
דווח
ימית טייב
ימית טייב
מדהימה ברמה גבוהה
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
ריאליסטי עם נטייה לפסימי
ריאליסטי עם נטייה לפסימי
מאת: Avaraius The Tale Teller
ג׳רמי שלי
ג׳רמי שלי
מאת: אלרן בשרי
אולי
אולי
מאת: imagine me
אחרי הרבה זמן שלא
אחרי הרבה זמן שלא
מאת: Lucifer .
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D